Touché

"Distrusting me was the wisest thing you've done since you climbed off your horse."

Farewell :(

שרדתי את שנת הלימודים הראשונה!!! מי היה מאמין :)))

עכשיו נשארו רק עוד ארבע וחצי to go...

כולה יומיים בחופש וכבר רגשי אשם שאני מבזבזת זמן במקום ללמוד (יש יותר חננה מזה?!)

So looking forward to my upcoming vacation... 

בכל פעם שבא לי להעיף את ערימת הספרים מהשולחן, שאני על סף ייאוש, שאני צריכה להקים את עצמי בבוקר כדי ללכת ללמוד בספרייה (כי הלמידה בבית, ממש כמו בעת כתיבת שורות אלו, כמוה כמו אפס מעשה), אני מזכירה לעצמי שאין לי מושג מה אעשה בחיים האלה אם לא אסיים את הלימודים, במה אעבוד ובכלל שמישהו משלם לי עבור הלימודים האלה. כן, כן, לא רק שהלימודים כאן לא עולים כמעט כלום (באמת סכום זניח) - אלא שאני מקבלת מלגה עבורם (מה אתם יודעים - התקבלתי למלגה!!!), ולמען האמת היא הסכום הגבוה ביותר שאפשר היה לקבל במסגרת הזו (נניח שווה ערך לשבוע עבודה בן 40 שעות במשרה משעממת). המלגה אפילו מאשרת את היותי "מחוננת" (לא יודעת איך הם הגיעו למסקנה הזו, לא חושבת שקיבלתי הכרה כזו מאז התיכון בערך, וגם אז לא באמת).

אז האם זה עובד?

לא.

אבל עדיין סוחבת :)

אז מסתבר שאתמול בלילה האיש שאנס אותי עשה לייק לפוסט שלי בפייסבוק.

סתם כי הוא יכול.

סתם כי הוא סדיסט.

אלוהים יודע למה לא חסמתי את הפרופיל שלו מאז.

שבע שנים עברו.

זה היה אולי אחד הפוסטים היקרים לי, בו שיתפתי את חבריי ומכריי שלא ידעו שאני לומדת פה.

מין סגירת מעגל של הכרה במפעל החיים הקטן שלי, התגשמות כל מה שעבדתי לקראתו בשנים האחרונות.

ועכשיו הוא מוכתם בגועל הזה.

ואי אפשר להסיר את זה.

וזה כואב, כל כך כואב.

וזו אפילו לא הפעם הראשונה שהוא הצליח לעשות לי משהו כזה אחרי מה שקרה.

מאז היו לו שתי הזדמנויות, שלא אשכח לעולם, והן אפילו לא היו מגושרות בתווך אלקטרוני.

ובחיי שאני מנסה לשים את כל זה מאחוריי, גם כשמחשבות כאלה צפות בשעת לילה מאוחרת.

כל כך הרבה זמן חיכיתי שיבקש סליחה, כאילו שזה היה פותר הכל.

ועכשיו אני שוב צריכה לאחות את השברים.

ומפעם לפעם יש לי פחות כוח לזה.

אפילו לא סיפרתי לבן הזוג שלי.

כבר חגגנו שנה יחד ואין לו מושג למה לפעמים אני לא נרדמת או שסתם זולגות לי דמעות.

איך בדיוק בתקופה הזו של השנה כולם מגלים עניין גובר בבלוג הזה... מרגישה כמעט מחויבת לפרסם איזה פוסט בנדון :)

אוקיי, אני יודעת, אני יודעת, הסרט יוצא...

אז אחרי שבפעם האחרונה הייתי בהצגת הבכורה, הפעם מפרידים בינינו קילומטרים רבים (וגם העובדה שבוולנטיינ'ס הזה אני בכל אופן לבד, עובדת על מצגת שאני צריכה להציג בקרוב בתקווה לקבל איזו מלגה, שסביר להניח שממילא לא אקבל...) וקיבלתי הוראות מגבוה שלא ללכת לראות את הסרט לבד בינתיים.

לא תוכלו לעשות לי ספוילרים (למקרה שתיכננתם), את הספרים קראתי :)

ובכל מקרה, מאחלת לצופים ולצופות הנאה צרופה, והשראה מרובה מהסרט (למרות שאני טוענת שהמציאות עולה על כל דימיון),

שלכם,

אנה }{

הדבר היחיד הנפלא בכל היום המחורבן הזה שעובר עלי (די באשמתי, אם אודה באמת), בזמן שאני צריכה להתרכז וללמוד לבחינה בלטינית ויוונית, הוא צלילי כלי הנשיפה שבוקעים מהיכנשהו בבניין המרכזי, באחת הקומות שתחת הספרייה המרכזית.

האוניברסיטה הזו היא מקום מופלא. נכון שבדיעבד חשבתי כך גם ברגעים הבודדים בתואר הקודם, בהם הזדמן לי להימרח על דשא הפקולטה, ולהרגיש ולו לשניה שאני במרכזו של קיבוץ.

כאן, אני מתעוררת מדי יום בתקופה האחרונה לשמיים אפרוריים וגשומים, לקור מקפיא, או לעיר מוארת באור השלג, הזרוע מכאן ועד אין קץ, עד שמגיע לו צלצול פעמוני הכנסייה וגורם לי מעין חמימות בלתי מוסברת בלב.

ובעודי יושבת נדכאת בספריה, מביטה דרך חלון הקשתות העצום שליד שולחני בשמיים שיחשיכו בקרוב אם אמשיך להתפלסף כאן, הבחנתי לפתע בקולות מוכרים כל כך. מה שמדהים כל כך באוניברסיטה הזו, היא שאפשר ללמוד כאן כל מקצוע הנלמד באוניברסיטה ועולה על דעתכם, וכל הפקולטאות מרוכזות במקום יחסית מצומצם. כך יצא שאני שומעת את מה שנשמע כמו חזרות למבחנים בתואר למוסיקה כנראה (כמו לפני כמה ימים שיצא לי לשמוע שני סטודנטים וסטודנטית מתאמנים בשירה במסדרון).

וכל זה לא היה משנה מאום, אם לא היה מתגנב ללבי הרצון להביא איתי לכאן, באחד מביקוריי הבאים בארץ, את כלי הנשיפה שלי, ולחזור לנגן בו, לחזור לתזמורת, שביני לבין עצמי אני כבר מרשה לי להודות שאני מתגעגעת אליה.

שבע שנים ניגנתי, בהרכבים של אנסמבל, ובהרכבי תזמורת, עד שהגעתי לתזמורת הייצוגית. ודווקא כשהתחיל להיות כיף, הוריי החליטו לסיים את החוג, בטענה שלא התאמנתי מספיק. שנאתי להתאמן אז על שיעורי הבית שהמורה נתנה לי, אבל את היצירות שהתאמנו עליהן יחד בתזמורת, ולאחר מכן הופענו איתן בקונצרטים, אהבתי מאוד. הייתי יכולה לחזור עליהן עד אינסוף, העיקר שלא להתאמן בסולמות הארורים שנתנה לי המורה כשיעורי בית.

ואלה הפעמים שאני כל כך מתגעגעת לאמי, שתמיד כשהייתי מתיישבת (או עומדת עם המעמד לתווים) לנגן, היתה באה ומאזינה בקשב רב, למיליון הטעויות שעשיתי עד שהצלחתי לנגן ברצף את היצירה. היא תמיד רצתה לנגן באותו כלי. תמיד היתה מסיעה אותי לחוג, לפעמים יושבת מחוץ לחדר וממתינה שעה רק כדי להאזין. דרכה הכרתי את כל גדולי המלחינים. היתה לה אהבה עצומה למוסיקה קלאסית. אני מניחה שרוב ההורים מגשימים עצמם דרך ילדיהם.

ואני? אני התביישתי אז לספר שאני מנגנת, זה לא בדיוק היה על רצף הדברים שהפכו אותך ל"מקובל" באותם הימים. היחידה ששמחה ביסודי לשמע הדברים, היתה המורה למוסיקה, שהיתה מאושרת שהייתי היחידה שקראה תווים, וניסתה לנצל כל הזדמנות כדי לשים אותי כליווי למקהלה בכל טקס. כך יצא שישנם אנשים שעוד זוכרים אותי בתור "ההיא שניגנה ב..."

אז אני מתכננת להשיב את הכלי היקר שלי לכאן, למרות שברוב טיפשותי זרקתי את מרבית חוברות היצירות שהיו לי, במחשבה שלעולם לא אנגן עוד.

דווקא כשהכל מתנהל על הצד הטוב ביותר, דווקא באמצע חופשת סקי מהממת, דווקא אחרי הסילבסטר, פתאום לחלום עליו.

זה היה כל כך מוחשי שזה היה מפחיד.

לא היה שם געגוע. אפילו לא שנאה צרופה. רק רחמים.

שמחה שהתעוררתי לזרועות חמות ומחבקות.

גן עדן, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם אותו.

לקחתי את החברה הכי טובה שלי שבאה לביקור ל"סאונה".

הכנתי אותה מראש שתביא בגד ים.

רגע לפני שיצאנו לדרך, אמרתי לה שיש את אזור העירום. היא חייכה במבוכה, וראיתי עליה שהיא מבולבלת וחושבת שאני צוחקת איתה. היא ענתה "אל תאתגרי אותי", אבל התכוונה לזה בשיא הרצינות, מתוך חוסר רצון וחוסר אמונה שמה שאני אומרת עומד להתממש בעוד שעות ספורות.

עמדנו מול המראה במלתחות. כבר ראינו אחת את השנייה ערומות בצבא. אני מסתכלת על עצמי בחוסר שביעות רצון, בעיקר לאור העובדה שהרבה מדי לימודים ומעט מדי תזוזה מעולם לא הועילו למראה שלי. מילמלתי את זה גם בקול רם, כמו הפולניה הטובה שאני.

התחלנו במגלשות והכרחתי אותה לעלות כמעט לכולן (לצערי היא סירבה לעלות לתלולות, אבל ויתרתי לה בשלב מסוים כי ראיתי שהפגינה מאמץ).

משם המשכנו לבריכה אדירה. זו בריכה שמתחילה בתוך הקומפלקס העצום שמזכיר את שפיים, רק בנוי כמו חממה סגורה, ופי מיליון יותר טוב, בכל רמה שהיא, ככה שכל השוואה היא מגוחכת. הבריכה המשיכה עם מעבר החוצה, מלאה בפינות ג'קוזי ובריכות סגורות שנראות כמו לגונות. חברה שלי כבר היתה בטוחה שאנחנו בגן עדן. הבריכה היתה מחוממת ומהבילה, אדי מים שנראים כמו עשן מתאדים אל האוויר הקר שבחוץ, בערך 0 מעלות. אנחנו נסחפות בזרם שהפעילו בבריכה, לפעמים מתקשות להיאחז במשהו, לפעמים כמעט נתקלות בשאר השוחים, עד שהגענו לבר שבבריכה. גם הוא היה סגור במעין ברזנט, שומר על חום המבלים ועל אדי האלכוהול שהתערבבו עם המוזיקה המעולה שבמקום.

כשאמרתי לה שאותו דבר, רק יותר טוב מחכה בבריכה הבאה, היא אמרה שאנחנו חייבות לקנות משקה, והוסיפה "נצטרך את זה אח"כ". האמת, שלא הזדקקתי לדבר, כי כבר הייתי שם בעבר, אבל קוקטייל תמיד בא לי בטוב. המוזיקה התחלפה מהמוזיקה המקומית (שדווקא היתה לטעמי) למוזיקה שהיתה גם לטעמה (גם לי אין שום דבר נגד ג'סטין & ג'סטין).

לא אלאה אתכם בבריכת הגלים שאליה המשכנו. אבל גילינו שנשארה לנו חצי שעה וזירזתי אותנו לגולת הכותרת.

העברנו את ה"שעונים" שקיבלנו בכניסה לאזור ה"סאונות". מקום נטול ילדים ורעש, רק רוגע והמון גופות עוטות חלוקים. למראה הישבן העירום הראשון באזור המלתחות, זה היכה בה. לא המצאתי דבר.

השארנו את בגדי הים בתאים היעודיים והתהלכנו עוטות מגבות וכפכפים, עד שמצאתי לנו זוג כסאות נוח, להשאיר עליהם את המגבות. ירדנו במדרגות אל הבריכה. על בימה קטנה במרכז הופיעה להקה, במלבושים מלאים כמובן. צחקקנו והשתעשענו ברעיון שעליהם להשיל את בגדיהם, בדיוק כמו כל אחד אחר באזור.

לאחר כמה רגעי תדהמה, התגברה על עצמה ואמרה "מדהים כמה שזה עושה פלאים לתדמית גוף חיובית. בארץ זה לעולם לא יעבוד". צחקתי ושאלתי אותה למי היא מתכוונת לספר על החוויה, ותהינו יחד מי מחברינו המשותפים היה מוכן לבוא לכאן.

כל כך הרבה זמן שלא נהנינו כך יחד. טמפרטורת המים היתה מושלמת, חמה ונעימה. עשרות זוגות ערומים כביום היוולדם שוחים למולנו, שותים קוקטייל בבר שבבריכה, או סתם מתענגים על זרמי המים בפינות הג'קוזי, עסוקים זה בזו.

הבחנו באותו פתח כמו בבריכה הקודמת, המוביל אל המשך הבריכה שמחוץ למבנה. שחינו לשם, והמחזה היה מרהיב אף יותר. חושך מוחלט למעט פנים הבריכה המוארת באור מעומעם קמעה, מנורות הנראות כבלוני ענק צבעוניים בחוץ. אנשים מחזיקים כוסות בירה ושאר מיני אלכוהול, עומדים בעיקולי הבריכה, והיא ואני נסחפות לנו עם זרמי המים ותוהות היכן להיעצר.

מדי פעם הזרם בבריכה הוגבר, כך שכמעט ונתקלנו בשני גברים שעמדו עם כוסות בירה בסמוך לבר החיצוני, כשאחד מהם קרא לעברנו (בשפה שרק אני הבנתי) שהוא מקווה לראות אותנו שוב. כשזה כמעט קרה בסיבוב השני, החלטנו להיעצר לא רחוק משם, ולא רחוק מהג'קוזי, כדי לנוח קצת ולקשקש על כמה מדהים פה.

לא עברה יותר מדקה עד שבחור אחד הצטרף. אחרי שניסה לשוחח איתנו, וגילה שרק אני מסוגלת לענות לו ושיהיה עליו לדבר באנגלית, התייאש ועזב כהרף עין. לא עברה יותר מחצי דקה, ואחר שהחזיק בידו כוס בירה ריקה, הצטרף במקומו.

כישורי האנגלית של הנ"ל היו מרשימים, אפילו לא רק ביחס למקומיים. מרשים לא פחות היה המראה, אפילו שלא העזתי לבחון אותו באמת (אבל נימול הוא לא היה...). מבט חטוף גילה חזה חלק, שרירי במידה, ישבן מוצק ותווי פנים מסותתים. בחור נאה לכל הדעות.

השיחה היתה עירנית, ועשה רושם שהוא באמת מתעניין במה שיש לנו לספר (תמיד אמרו לי שאני תמימה, שהרשיתי לעצמי לחשוב שגבר ניגש לשוחח איתי רק לצורך החלפת רעיונות והעשרה כללית). במקרה הזה הייתי בטוחה למען האמת שהוא שם לא בשבילי בכלל, אלא בשביל חברתי, שלא נראית מקומית. תמיד קיבלתי את התחושה שהמקומיים כאן אוהבים זרות, במיוחד כאלה שצבע עורן כהה משל מרבית האוכלוסיה.

נושאי השיחה נעו בין מקום המגורים, התעסוקה, הצבא לבין מקומות נופש וחופשות מתוכננות, כאשר הבחור בעיקר שאל את השאלות. בשלב מסוים הסתקרנתי לדעת במה הוא עוסק. "עו"ד לעבירות מס", השיב. האמת, שהיה לי עניין בעצה ממנו בנושא אישי, אבל על רגל אחת כל מה שהסכים לייעץ הוא שאשלם את המס, תמיד. לא ציפיתי לתשובה אחרת, והנחתי לנו להמשיך הלאה.

אלא שכל אותו הזמן, מצאתי את עצמי נדחקת עוד ועוד לפינה שבינו, לבין קיר הבריכה המונמך שעליו ישבה חברתי, מכוסה עד לצווארה כמעט במים.

בהתחלה הייתי משוכנעת שזו טעות. שנינו נשענו על אותו קיר בריכה, ומדי פעם ירכו נגעה קלות בירכי. זזתי מעט לכיוון חברתי.

הוא היה איש שיחה נעים מאוד, ונראה היה שהוא איש העולם הגדול. מדי פעם היה נמתח בין קיר הבריכה למשנהו, כך שיכולנו להבחין באורכו המלא, אף שהתאמצתי תמיד להישיר מבט. באופן כללי, תמיד האמנתי שלא נעים לבחון אנשים מכף רגל ועד ראש. כך אני נוהגת גם היום, גם בעוברי אורח אקראיים ברחוב. לפעמים אני מסיטה מבט. לא פעם קרה כך שפיספסתי אנשים, שחשבו שאני מתעלמת מהם, אף שלא ראיתי אותם כלל.

בשלב מסוים הרגיש לי שהוא חש בנוח לעמוד קרוב יותר אלי, ואיכשהו קרה שהרגשתי שהירך שלו נמצאת מתחת לישבני. נדחקתי עוד יותר לכיוון חברתי, הפעם כמעט שאני עומדת על רגל אחת בבריכה, כשרגל ימין שלי על רגל שמאל, מנסה לתפוס כמה שפחות מקום. לא היה לי יותר לאן לזוז בכיוון הזה.

פעם אחרת הרגשתי יד נוגעת בכתפי הרחוקה ממנו, והייתי בטוחה שזה מגע מקרי של מישהו שעמד בצד השני של הלגונה, עם בת זוגו. כשזזתי באי נוחות למגע היד, ביקש הבחור שעמד איתנו סליחה, ואיכשהו עדיין שכנעתי את עצמי שזה היה לגמרי בטעות, והוא בכלל שם בשבילה.

מיליון פעם בערך רציתי שנלך, כבר מזמן עבר הזמן עליו שילמנו בכניסה, והיה ברור לי שיהיה חיוב נוסף. לא היה אכפת לי כשכל פעם המשיך את השיחה ושכנע אותנו להישאר, כי עשה רושם שחברתי ווז האבינג דה טיים אוף הר לייף.

אבל אחרי כמה נגיעות חוזרות ונשנות פה ושם, ואחרי שחברתי זזה ממקום מושבה כדי לטבול את כל גופה בבריכה ואני מיהרתי לתפוס את מקומה ולהישען על המקום עליו ישבה, וההבחנה כי ירך זרה מנסה למצוא את דרכה בין ירכיי, ויד זרה מטיילת לי על הגב (בכישרון רב יש לאמר, שהצליח להסתיר את העובדה הזו בדיוק בזווית נכונה מהמקום בו עמדה חברתי), הבנתי שדבר מזה לא היה מקרי. לא תמיד אני מהירת קליטה וחדה, אני מודה.

הבנתי שאנחנו צריכות לצאת משם כמה שיותר מהר. ולא ידעתי איך לומר לה. עשה רושם שהיא לא מבחינה בכלום בעודה משוחחת איתו, ואילו אני לא יכולתי להוציא משפט מפי כמעט. בהתחשב בזה שלפני כמה רגעים הבחור הודה כי הוא פיספס את מה שאמרה, כי החליפה נושא, והוא הרי בחור, ולא מסוגל להתרכז בשני דברים בו זמנית, תהיתי כיצד הוא מסוגל להמשיך לדבר איתה, ולהסתכל עמוק אל תוך עיני ולחייך תוך כדי שהוא ממשיך לנסות לטייל עם ידו על גבי וישבני. נעצתי בו מבט לכמה שניות כדי להיות בטוחה שזה קורה, ולא ראיתי טיפת מבוכה בעיניו, אף לא שמץ. עשה רושם שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

הצלחתי להשתחרר ועמדתי על כך שנלך. הוא עשה פרצוף עצוב, ושיכנע את חברתי שלא נפסיד דבר אם נלך בעוד חמש דקות, וגרם לה למשוך את ידי לג'קוזי. כך הובלתי לג'קוזי, ידו וידה מושכות בכל אחת מידיי.

מבחינתו היתה זו שעת כושר, אבל אני רק ניסיתי להסביר לו, לפני שיהיה מאוחר מדי, שזה לא הולך לקרות. כשהתקרבתי כדי להסביר לו בשקט, הבחינה חברתי סוף סוף באותות המצוקה והציעה את ידה. הספקתי בדיוק לסיים את דבריי והוא הספיק לנסות לשכנע אותי שפשוט אהנה, ותפסתי אותה כדי להתרחק משם.

הרגשתי יד זרה אוחזת בי, איני זוכרת כבר באיזה אזור בגוף. ושמעתי קול זר ורך, מהול באכזבה, אומר "רק שתדעי שאת ממש חמודה".

ובזמן שאנחנו מתרחקות משם, אני רק חושבת לעצמי "מטומטמת". איך דברים כאלה קורים רק לך.

בזמן אחר, בסיטואציה אחרת...

לפעמים החיים שלי הזויים מדי כדי להאמין שהדברים קורים במציאות.

ואולי באמת הזיתי הכל?

השעה היתה כבר כמעט חצות.

למותר לציין שעל ה"סאונה" ויתרנו...

נזכרת במילותיה של הסטודנטית הישראלית היחידה שהיתה אמורה ללמוד איתי: "אני לא אוהבת ללמוד. לא, אבל באמת. כאילו, לי זה מפריע יותר מלאנשים אחרים".

לצערי, עד שהצלחתי למצוא אותה, נאלצה לדחות את לימודיה.

ואני חושבת לעצמי, כן, גם לי זה מפריע. אבל זה לא כאילו יש ברירה.

ובין לבין משננת שוב ושוב Ursprung-Ansatz-Wirkung-Innervation של כל שרירי הרגל הקדמית (באמת שאין לי מושג איך זה נקרא בעברית או בעגה המקצועית באנגלית, ואני עצלנית מדי לחפש). ועוד לא שיננתי את כל המפרקים וכלי הדם. בקיצור, גם אני לא באמת נהנית מזה.

ואז אני תמיד שומעת מכל מקום "אבל את רצית את זה!".

אז מה?!?!?

רציתי גם לצאת לקצונה.

מישהו אמר שנהניתי מהקק"צ?

לא, היה חרא. חרא בלבן. בלי יותר מדי שינה. עם מלא השקעה. עם מלא זיוני מוח וצביעות שלי כלפי עצמי והצגות מול כולם, כי חייבים לעטות מסיכה.

אז לא, זה לא כיף ללמוד. ומפתיע שכבר הספקתי לשכוח. זה לא כאילו עבר מלא זמן.

ומדהים שכשלומדים, בערך כל דבר אחר מעניין יותר. הכל. אפילו חשבתי להתחיל לצפות ב"אנטומיה של גריי". רק כי מופיע בשם "אנטומיה".

אם יש משהו שאני שונאת, זה ללמוד בע"פ.

אבל לפחות גיליתי שכישורי הציור שלי השתפרו, ושיש שימוש לעפרונות הצבעוניים שקניתי.

מי היה מאמין, שוב נאלצת לצייר ולצבוע כדי להכניס את החומר לראש.

איזה ייאוש. וזו רק ההתחלה. שתבוא כבר חופשת הכריסמס!!!

מה הפלא שאני סובלת כל כך.

בכל שנותיי בתואר הראשון מעולם לא באמת נאלצתי לפתוח ספר כדי להבין את חומר הלימוד.

הכל היה במצגות, ואת כולן קיבלנו. וכל מה שלא - הסביר המרצה. ומה שלא הסביר המרצה, הסביר המתרגל. ומה שלא הסביר המתרגל הסבירו במרתון לקראת המבחן. ומה שלא הבנתי במרתון הסביר המורה הפרטי.

שיטת הלימוד פה מסבירה רק דבר אחד - לך קרא בספר. ועדיף הספר שכתב הפרופסור מהאוניברסיטה הזו כמובן. ומה שחסר שם - קרא בספר הנוסף. ואם עדיין לא הבנת - התאמץ. ואם עדיין לא הבנת - כנראה שאתה לא מתאים לכאן.

כיף פה, כבר אמרתי??