בשנה האחרונה אני מתחנכת תחת שבטו של המאסטר שלי. התנהגות מסוימת מצידי גוררת אחריה עונש גם אם הוא מגיע ימים ארוכים אחרי. המאסטר אף פעם לא שוכח ... ואני מספקת לו די הרבה סיבות לצבור עבורי עונשים שבדרך כלל מגיעים.
העונש האהוב עליו הוא הצלפות
לראות את ישבני אדום ארגמן
לראות את הנימים מתבלטים כרשת שטווה עכביש קטן.
הפעם העונש היה סשן פומבי. כבר כמה זמן שהעונש הזה מתבשל אצל שנינו (לא רק אצלו).
הרעיון עלה באי אלו הזדמנויות ואני הבשלתי עם הזמן לקבלו.
נוצרה הזדמנות לכך בסוף השבוע האחרון כאשר ארחנו בבתינו זוג (דווקא לא כל כך מנוסה בעולם הבדסמ).
המאסטר היה קשוח איתי אבל בהחלט היה גם קשוב מאוד למה שעובר עלי.
המאסטר ביקש ממני להעלות על כתב את החוויה.
החוויה עבורי לא הייתה קלה אבל בסופה הייתה תחושה של סיפוק והישג גדולה (זהו סשן פומבי ראשון שלי).
הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש כשאני קשורה ועיני מכוסות ואני יודעת שעוד שני אנשים (חוץ ממנו כמובן) נמצאים בחדר והם מסתכלים וגם להם עוברות כל מני מחשבות בראש על מה שהם רואים - עלי.
ברור שספגתי הצלפות - המאסטר היה רחום ונראה לי שמספרם הסופי היה קטן יותר ממה שסוכם עליו. הוא עבר לשוט הכואב מאוד ואני לא עומדת בהצלפות האלה.
תחושת השפלה הייתה וזה היה מרגש עבורי המאסטר שלי היה מדהים!
אמרתי לעצמי בלב שאני צריכה להתרכז רק בו וזה מאוד קשה לי כי הראש שלי לא מפסיק לחשוב והמוח שלי עושה מה שהוא רגיל וזה להתעסק בסביבה - אנשים אחרים - אלה שצופים.
למרות הקושי הצלחתי לעבור סשן זה בכבוד
זה רק בשבילו
עשיתי זאת רק בשבילו
זה הכל בשבילו
עד לפני דקה באמת חשבתי כך,
אבל תוך כדי שאני כותבת פוסט זה
אני מבינה ...
שלפני הסשן, תוך כדי ועד לרגע זה היה לי ברור
זה הכל בשבילו
אבל עכשיו אני חושבת...
היי , זה גם בשבילי
הרבה בשבילי!
