הוא יושב על הספה, הרגליים שלו מושטות קדימה ומונחות ברישול על שולחן הזכוכית. אני מתמקמת על הרצפה לידו, ממתינה לרגע שבו הוא יורה לי להתרומם, להתקרב. אני יושבת ומביטה בעיניים שלו מצטמצמות אל מול חדשות היום, מדמיינת את גלגלי השיניים של המוח שלו מסתובבים.
אני יודעת שלא על החדשות הוא חושב עכשיו. הוא מדמיין מה הוא יעשה לי. איך הוא ירים, יסובב, יכופף, יצבוט וינשוך את הבשר התמים הזה שרובץ לצידו בנחת. הוא מדמיין את העיגולים שישאירו פלחי התחת שלי על השולחן הכל כך מבריק שלו ואת שביל הטיפות הלבנות שישאר בינהם, אחרי שיבצע בי את זממו.
הוא מלטף את השיער שלי, ואני מגרגרת בהנאה מופגנת. אני רעבה למגע שלו. אני רעבה לשליטה המוחלטת-טוטאלית-בלתי אפשרית שלו. אני כבר חושבת על איך הוא יכאיב לי היום, איפה הוא יניח את האטבים הפעם, כמה חזק הוא ילחץ על הפטמות הזקורות שלי. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד כדי לעורר אותו, מתי להשמיע אנחה קולנית ומתי להחניק את הגמירות האינסופיות שלי בין נשימות ארוכות של אוויר.
אני מרגישה את משולש הברמודה שבין הרגליים שלי מתעורר, משרטט מעגלים קטנים של תשוקה על פרקט העץ שלו. אני רוצה. העיניים שלי ננעצות בשלו בכוח, כאילו משדלות אותו להביט בי. תראה כמה אני צריכה אותך. תראה כמה אני שלך.
ואז הוא אומר לי, אני אוהב אותך קטנה שלי. אני לא יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד.
