אני מביטה בו בהכרת תודה, מעמיסה קצת גבינה מגעילה על קרקר ודוחפת את שניהם במורד הגרון שלי, בדיוק כשהוא מעסה לי את נקודת הג'י. שוב, אני כמעט נחנקת. אני משתעלת קצת, והוא נותן כמה לחיצות חזקות על הדגדגן שלי. אני מרגישה איך הכוס שלי מגיב אליו. בהתאם, הגרון שלי מסרב לשתף פעולה עם המזון הלא רצוי שאני מנסה לדחוף אליו, בזמן שכל הגוף עסוק בכלל במשהו אחר.
המעונב קם מהכיסא, והצבועה, שהתייאשה ממני, עברה לדבר עם זאת שיושבת לידה. נשארנו רק אנחנו. הוא מסתכל עליי, ואני מביטה בו במבט הזה שלי, שמזכיר לי את הבובות של הכלבים עם העיניים הגדולות. הוא בוחן אותי. את הלבוש שלי, את השיער שסידרתי במיוחד, את האיפור הקל. אני יודעת שהוא מרוצה ממני. אני מסיימת את הקרקר האחרון. הגבינה מגעילה אותי, ואני מתאפקת לא להעמיד פנים שאני מנגבת את הפה ולירוק את הכול למפית. אני יודעת שאני לא אעשה את זה, גם אם הוא ישים לי חול ואבנים בצלחת.
עכשיו כשאף אחד לא מסתכל עלינו, אני יכולה להסתכל לו בעיניים בזמן שהוא נוגע בי. אני מתפתה לפתוח את הפה באנחה חרישית, אבל הוא, כאילו קורא אותי, מכווץ את השפתיים ועושה לי ששש. זה כל כך מחרמן אותי כשהוא משתיק אותי. הוא ממשיך להביט בי. רוצה לגמור, טובה שלי? הוא שואל בשקט, ואני, שמעולם לא גמרתי במקום ציבורי, מאבדת לרגע את הלשון.
אני לא חושבת שאני רוצה. אני מעדיפה ללכת הביתה ולעשות את זה שם. אני מעדיפה למצוץ קודם את הזין שלו, לענג אותו. אני מעדיפה קודם לחטוף כמה הצלפות מהשוט השחור הקלוע, בגלל שלא אכלתי מספיק מהר או סתם בשביל הכיף שלו. אבל אני יודעת שבעצם הוא כבר החליט. הוא שואל כי הוא נהנה לראות את מחשבות האימה האלה רצות לי בראש.
האצבעות שלו ממשיכות להסתובב בתוכי, לאט ואז מהר ואז שוב לאט. אני שמה לב פתאום שאני מזיזה את התחת שלי קצת בכל פעם שהוא מזיז את היד. פתאום הוא לוחש לי באוזן. אחת. שיט, לא. לא לא לא. לא יכולה, בבקשה. שתיים, הוא מחייך חיוך מרושע, ואני לובשת את המבט הכי מפוחד שאני מכירה, בתקווה שהוא יעצור ויוותר לי. שלוש. כמה מספרים היו כשעבדנו על זה? חמישה או עשרה? אני כבר מתבלבלת, מרגישה כמו כלבה מטופשת שלא הקשיבה באימונים. ארבע. באופן דיי מפתיע, אני קרובה. אני חושבת שאני באמת מסוגלת לגמור כאן ועכשיו. אולי. אבל מתי בדיוק?
הוא משתהה קצת. חמש. אני גומרת בהתפרצות אדירה, נושכת את השפתיים שלי כדי לא לצעוק ומטה את הראש קדימה ולא אחורה כדי שלא יראו את העיניים שלי מתכווצות בעונג ואת החיוך החנוק שלי. אולי אני לא הייתי בטוחה במספר, אבל הגוף שלי ידע. הוא ממשיך ללטף אותי עוד קצת, הדגדגן הנפוח שלי פועם לו בין האצבעות. אני מסתכלת עליו במבט מלא אהבה והכרת תודה, והוא מחייך. אני כל כך מאושרת שהצלחתי.
הוא מוציא את היד שלו ממני ומביט בשעון. כבר דיי מאוחר. אני מנסה להסדיר את הנשימות שלי בזמן שהוא פונה אל אחד הגברים ואומר לו שאנחנו הולכים. אני שמחה, אבל נבהלת קצת מהעובדה שאני צריכה לחזור לעצמי מהר. אני מבקשת ממנו בשקט לשתות כוס מים. הוא מאשר. אני גומעת אותם כמו חיה צמאה, כאילו הם מכילים איזה חומר שיעזור לי לעמוד על הרגליים בעוד רגע מבלי ליפול.
אני מסיימת לשתות, והוא אוחז בזרוע שלי ומקים אותי. אנחנו הולכים לעבר היציאה. המעונבים והצבועות נפרדים לשלום במחווה מינימאלית שרומזת אכפת-לי-רק-מעצמי, ואני שמחה שבעוד רגע נהיה שוב באוויר הצח, ואני אוכל להחליק את כף היד הרועדת שלי אל זו הגדולה והמקבלת שלו. לפני שאנחנו יוצאים מהדלת הוא נותן לי נשיקה על הלחי. הוא לוחש לי משהו, אומר לי להסתכל על הכיסא. אני לא מבינה.
אני מפנה מבט למקום שבו ישבתי, נחרדת למראה הסימן הכל כך בולט שיצרו הירכיים הרטובות שלי, ממש כאילו ישבתי שם מיד אחרי מקלחת. עכשיו, בחושך, אני יכולה להסמיק כמה שבא לי. מה שכן, אני לא בטוחה שיזמינו אותנו שוב.
