אני מסתכלת עליה. יש לה רגליים יפות ובטן שטוחה. השיער שלה ארוך משלי. היא נמוכה ממני, אבל לא נמוכה מדי. היא יפה, אבל לא בגלל זה היא מערערת אותי. צורב לי בלב בגלל הדרך שבה אתה מביט בה.
שקט על חוף הים בלילה, אפילו שיש הרבה אנשים. ההתנפצות של הגלים מבליעה את השיחות הקולניות, והמרחק הסביר בינינו לבינם נותן מנוחה לאוזניים. כשיש משב רוח אני יכולה להרגיש את הדמעות על הלחי שלי מתקררות.
אתה לוקח ממני את הטלפון וסוגר את התמונה, שכבר נמצאת עמוק בראש שלי. אני לא יודעת מה פשר הסאדיזם הזה שהתפרץ ממך פתאום וגרם לך לפתוח את הנושא הזה. ידעתי שאהבת אחרות לפני. ידעתי ששלטת בהן בדיוק כמו שאתה מתכוון לשלוט בי. ככבר דמיינתי למרגלותייך בחורה אחרת. לפעמים היא בלונדינית, לפעמים עם שיער שחור גלי. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין לי תחרות, שמה שמתהווה בינינו הוא יחיד מסוגו. אבל המציאות הזאת שטופחת לי בפנים בתעוזה מקשה עליי.
אני מתאפקת לא לשפוך את כל הכעס והעלבון שיש בי, כי ברור לי שזה רק יחמיר את המצב. כשבאנו לכאן היום חשבתי שזה יהיה סתם עוד ערב נעים עם הגבר המוזר הזה שמבלבל אותי, שייגמר בזיון טוב על המיטה הגדולה שלך. במקום זה, אני יושבת פה ומעבירה בראש את כל הקללות הידועות לאדם. בן-זונה. מניאק. דפוק. מגעיל. אני שונאת אותך כל כך עכשיו. אני רוצה לעוף מפה. אני רוצה להתרחק ממך.
אנחנו קמים. אני הולכת בצעדים כבדים, נותנת לרגליים שלי לשקוע בחול הרטוב. אנחנו מגיעים לאוטו, ואתה עוצר ומביט מסביב. יש ירח מלא היום. היה יכול להיות כל כך יפה פה אם הייתי מסוגלת להסתכל לך בעיניים. כל כך רציתי להיות שלך. ועכשיו? עכשיו אני פשוט רוצה ללכת הביתה.
אתה עוצר ומביט בי. תתפשטי. אני מנסה לצאת מההלם, אולי לא שמעתי טוב? אבל אתה ממשיך עם המבט הזה שלך שכבר הספקתי להכיר, זה שאומר אני-לא-מתכוון-לחזור-על-זה-שוב. אני נאבקת ברצון לרוץ משם, פשוט לקחת את הרגליים ולהתרחק. אני מהירה, אתה לא תתפוס אותי. אתה בכלל לא תרוץ אחריי, אתה יותר מדי טוב בשביל זה.
אבל במקום זה, אני מתפשטת. עם כל פריט לבוש שיורד אני בוכה חזק יותר. אני ערומה לגמרי, באמצע חניון חשוך עם גבר שכרגע בילה שעתיים בלספר לי על האישה שהוא אהב. אני רועדת. מושפלת, ערומה, מלוכלכת מחול ודמעות, וכואבת עד עמקי נשמתי.
ואז אתה מחבק אותי. את תהיי כלבה נהדרת.
