לונה בכלוב הגדול

אם שרירי הירכיים שלי עדיין תפוסים
מהרכיבה הנמרצת על הפרצוף שלו,
זה פטור ממכון כושר לכל השבוע, לא?

ממרום גילי
המומה מעצמי
שעדיין יש כל כך הרבה דברים
שכל כך קשה לי לעשות,

שלא בחסות כמות נכבדה של אלכוהול או חומרים משני תודעה אחרים. 

אמשיך להתאמן. 

זהו, אני מודה שעלה לי השתן לראש,
אותו שתן שעדיין לא שחררתי על הראש שלו (מסיבות טכניות אך מקווה שבקרוב).
עטופה בענן של התחושה העילאית הזאת
      שאני
               מ- ל- כ- ה

מסתובבת כל היום זקופה, גאה,
משפריצה אנרגית סקס לכל עבר
מפיצה פרומונים
בולעת את כולם עם העיניים שלי
מהפנטת עם השפתיים ששוב תמיד צבועות באדום, כמו הציפורניים, 
ידיים ורגליים
וצדה מבטים.

מזכירה לו מדי פעם את מקומו הנחות. 

א ס ר ט י ב י ת שהקולגות שלי לא ממש מבינים מה נסגר איתי, אבל אין תלונות.
וגם הלקוחות מרוצים ומשתפי פעולה יותר מאי פעם.
את מי שצריך מעמידה במקומו בחיוך, בנחרצות ובבהירות.
בא לי להוריד כמה מהם על הברכיים.

מכניסה למקום העבודה שמחת חיים שאני לא זוכרת מתי היתה
חרמנית ומחרמנת.
כל היום.

אני מבינה את זה עכשיו.

כל כך מבינה את זה!

רק לא מבינה איפה הייתי עד עכשיו 

(ואיפה אתה היית?)

עברו כמה שבועות

וקל כל כך לצלול לתוך זה

ואתה מתמסר לי מהר

ואני מתמכרת בקלות 

כי לשמוע ממך את המילים 

          "כן, גבירתי" 

ולקרוא אותן

מעביר בי מין זרם חשמלי

מהחזה אל הכתפיים

ועד לקצות אצבעות ידי

שמשתחרר אל האויר סביבי

ואליך

והמראה שלך סוגד לי

על המדרכה ברחוב הקטן

נמוך, במקומך הנחות

מלקק כפות רגלי

כמו הכלב שאתה 

גורם לי לתחושות עונג וגאווה 

שלא הכרתי בעבר

וזה מרומם נפש

וזה כל כך טוב

ואתה בכלל לא יודע שאני כותבת אותנו כאן

כי לא הכרנו פה 

ואני מתה על זה שלא הכרנו פה 

והתחננת שאגלה לך מה הניק שלי 

וסרבתי, בינתיים

והחלפתי למתחלפת בשלב זה

וכשאני מדפדפת אחורה בחיי

הכתובת היתה על הקיר

יש לי עוד הרבה מה ללמוד

ואני לא מפסיקה לקרוא

ולך יש עוד הרבה מה ללמוד ממני ועלי

ואני צריכה לזכור שלאט לאט

ולשמור עליך

ועלי

פתאום אני חוזרת לפה וקוראת את עצמי של אז, וחשה מעט מבוכה, כמעט לא מאמינה שזאת אני, וכך חלפו להן משהו כמו חמש שנים מאז שיצאתי מהכלוב (לא שהייתי בו המון זמן לפני כן). חמש שנים שהן בערך מיליון, בשנות כלבה ;)

קרו המון דברים מאז. החלפתי מקום עבודה, הפכתי לאמא, איבדתי אח ועוד ועוד. 

כמובן שכמה דברים אינהרנטיים לא השתנו כהוא זה, כולל חוסר ההצלחה בביסוס זוגיות מיטיבה, המשך מערכת יחסים לא מיטיבה עם אוכל ועוד ועוד גם פה. 

בחודשים האחרונים מנסה לחזור לעצמי, למיניות שלי, לחופש שלי, להבין יותר מה אני רוצה וצריכה.

מצאתי את עצמי באתר הכרויות גנרי, וכמובן,  שוב ושוב הגברים שנמשכתי אליהם והם אלי התגלו ככאלה שמקומם ממש פה.

ועל זה נאמר: התגעגעתי אז באתי.

אבל ההגדרות.. פתאום לא ברורות לי בכלל.

מזמן לא הייתי על ארבע עם התחת מצביע אל על והלשון בין אצבעות רגליו של אדון זה או אחר, ופתאם... אני עוצמת את העיניים ואלה כפות הרגליים שלי שם! מלוקקות ונדחפות לפיו ונמרחות על פרצופו של גבר יפה עיניים ומושפל מבט. או שאני זאת העומדת מעל גופו הערום של של צעיר נעים מראה השוכב פרקדן על הרצפה הקרה (אולי גפיו קשורות?) וכולו נרגש והזין שלו מתקשה כשאני שוטפת אותו בזרם החמים של השתן שלי, אחרי ציפיה ארוכה מצדו.

מי אני? 

מה אני?

 ל. שלכם

את הורגת אותי. 

לפעמים מצחוק

הפעם מהתרגשות.   

וכן, זה טוב. אני אוהבת למות. 

ולא לוחמנית. 

שונאת מלחמה. שונאת נשק ומפחדת מקולות פיצוץ. 

שונאת שנאה. 

דור שני לפוסט - טראומה. 

את השרות שלי סיימתי במועד עם הלשון בחוץ

ופגישות שבועיות עם קב״נית מאפנה. 

אין לי שום בגד עם דוגמת הסוואה ושום מכנסי דגמ״ח,

רק הנעליים הצבאיות שלי מגיל 15 עדיין במגירה. 

אבל כן,

מדליקה אותי המחשבה למצוץ לך ת׳זין בטנק.

את זה אשמח לעשות. 

עכשיו ניראה אותך מארגן את זה...

חה!

(-:

תקופה כזאת שלא כל כך בא לי לדבר. 

וגם לא לכתוב. 

לא איזה דיכאון עמוק, חלילה, רק מין עייפות כזאת וחוסר חשק כללי. 

מקווה שתסלחו לי אם אני לא עונה להודעות או מגיבה באיחור ובקצרה, או נעלמת באמצע איזה דיאלוג. 

תסלחו לי אם אני לא כותבת פוסטים מעניינים או מדליקים או בכלל. 

אל תנזפו בי שאני לא מנומסת או לא חביבה, כי זה לא באמת יעזור. 

רק סבלנות אני מבקשת. 

אה, וגם אהבה. תמיד.   

תודה ונשיקות,

ל. 

הוא עושה לי דברים, הגשם הזה,

לא אכחיש.

כמו שמים זורמים עושים חשק לפיפי,

הגשם מדגדג לי לבכות.

אם הייתי בבית במיטה לבד, הייתי פותחת חלון, שואפת עמוק מסיגריה דמיונית,

ועם הנשיפה משחררת גם את הדמעות.

במקום זה

משמרת לילה

ואני רואה את הבזק האור פורץ מהחלונות מולם אני יושבת,

ומתכוננת

והוא מגיע.

הרעם מרסק לי את הלב.

כן, ככה נשמע שברון לב. אני בטוחה בזה.

הכי משחרר לבכות מחובקת, וזו לא אופציה כרגע.

או בכלל.

חבק אותי ובכה איתי גם.

הוא עושה לי דברים..

רגשנות קלישאתיות עצבות,

דחף בלתי ניתן לריסון לכתוב עליו.

דברים מוזרים הוא עושה לי, הגשם הזה.

לאחרונה אני שומעת מכל מיני כיוונים, מכאלה שמכירים אותי טוב, כאלה שמכירים אותי רק קצת, כאלה שלא מכירים אותי בכלל וכאלה שחושבים שהם מכירים אותי, שאני לא אוהבת את עצמי.

ואני חשבתי שכבר לא כך המצב. חשבתי שאני גאה בעצמי על הישגיי הנאים ועל הגיעי למקום טוב (באופן יחסי) זה בחיי.

אך העדינות אומרות שאני פשוט חייבת לאהוב את עצמי יותר, והקשוחים אומרים שיש בי חלק שקצת שונא את עצמי. ובאוזניי כל זה נשמע צורם כמו האשמה בפשע נוראי. כמו האשמה ברצח!

אני עומדת על דוכן הנאשמים בבית המשפט, ראשי מורכן לעבר השופט.

"ל', בית המשפט מוצא אותך אשמה באי אהבת עצמך!

(קולות תדהמה ושבר באולם ולחשושים רמים בוקעים מקהל. השופט מכה בפטיש ארבע פעמים)

סדר בבית המשפט!

עונש מוות הינו מתוק מדי על פשע חמור כל כך, ועל כן בית המשפט גוזר עלייך בזאת מאסר עולם ועבודות פרך!

ל', את נדונה לבלות את שארית חייך בכלא, ובמשך תקופת המאסר, כתלות בהתנהגותך הטובה, יתאפשר לך ללמוד לאהוב את עצמך. רק כאשר דבר זה יקרה, אם בכלל, תהי זכאית להגיש בקשה לחנינה."

מכריי, שכניי, עמיתיי, שונאיי, אוהביי ואהוביי הממלאים את ספסלי בית המשפט, מניעים את ראשם מצד לצד, מזילים דמעה שקטה ומביטים בי בעיניים מלאות רחמים בעודי מובלת, אזוקה ומושפלת, אל מחוץ לאולם.

THE END