שם זמני

לא הגעתי.

אולי יעלה מחר.

עימכן הסליחה.

שבת מיטיבה.

יש גם סיור מאורגן ל דאנג'ן המיתולוגי. 

"מגיעים בהמוניו, איכותי ו ושחור" 

לערב שירה בציבור עם שרלה שרון.

לנועזות, תהיה שירה על שולחנות עם עינת שרוף. 

עם האקורדיון המכושף: אפי נצר.

"סקסי ברמות של מלקה, עם ריקוד על עמוד, הופעות סקסיות. 

המבוך האפלולי ייפתח בשיא הערב" 

"Yooo, כמה מרגש",  היתה אומרת ההיא מ 50 גוונים.

" מאמי, בוא נלך. זה מדליק אותי. בוא נהיה סוטים קטנים ומתוקים"

453 going/attending

עכשיו השאלה:

זה מה שעושה לכן, כמה מנעקבותיי? 

מדליקה כזאת אתן כ"כ מתרגשות?

ואח"כ לא ישנות, ומעלות פוסטים בין 4-7 בבוקר, ומפליאות בחוויות?

נוטוף, 

אלך לישון. 

454 זה מספר הרבה יותר עגול. 

ביום שבת נוסעים לספארי.

שמעתי שיש שם פילה אחת, שאוהבת מאחור.

תזכור שציצים מתנדנדים מולך, לא תמיד עושים לך טוב.

שתים עשרה וחצי העוקבות שלי, עברו אליי לפייסבוק. אבל מה שיפה זה, שהן ילדו ילדים, הזמינו את בעליהן, גרושיהן, המאהבים והמאהבות שלהן, השולטים שלהן וכן גם את השולטות.

והם, מפתיעים.

לא קמצנים כמו כאן בתגובות ולייקים.

הם מלייקקים ומחבבים, מגיבים, נותנים עצות (לא שביקשתי), טוקבקים. שמח ומבדח.

מתחיל להסתמן, שהגיע הזמן:

לגבות את הפוסטים המוצלחים שלי (לא כולם היו כאילו, אבל מצד שני, גם לא מעט מהם)

לעשות אדפטציות מתאימות לאילו מהם שמתאימים לקהל הרחב,

ולעבור דירה.

בינתיים מכין את הבית החדש:

מגבה את כל שעל המחשב הבאמת דור 2 שלי (דור הפנטיום, ווינדוז 7), זה ששירת אותי בנאמנות כבר מלא שנים , ומקרטע כבר שנתיים.

מתקין תוכנת וורד (אופיס) על הלבן החדש הנוצץ, HP i5, שד משחת , מהיר תגובה, בלי מיקלדת שמקפיצה לי כל הזמן את הסמן, תקלה שהיתה  ל LENOVO  הישן ממש מהיום הראשון, ולא משנה שחזר למעבדה שבוע אחרי שנקנה, הותשתי משירות הלקוחות והתרגלתי. אני אוהב שהדברים סביבי אינם מושלמים. ככה אני יודע שאני עדיין בחיים.

מעביר את כל מה שעל השחור הישן המקרטע, סוס עבודה שמתחמם, וכ"כ אוהב אותי, כך שהוא אינו שובק(knock on wood, חמסה חמסה עליכום) - ללבן החדש, או אולי להארד דיסק חיצוני.

מארגן בחדש תיקיות:

תיקיית כלוב עתיקות.

תיקיית פרפראות. ורפרפות.

ושאר הדברים: ההצגה, הספר, כתיבת הבוקר.

ואת הבית החדש אני לומד כרגע.:

גיליתי שכדאי להוסיף שיר, שיופיע ממש אחרי כמה שורות, לא כמו כאן, שעד שכבר, ואם בכלל, הצלחת לגמור* את הפוסט הארוך והמייגע שלי, אין לך כוח לשמוע את השיר שבד"כ נבחר בקפידה, כמו שהשתדלתי להקפיד על כל מילה. למרות שכלוב. למרות שרק 12.5 קוראות. למרות שלכאורה לא ממש חשוב.

לי זה היה חשוב.

בודק האם הקפה דה מרקר עדיין מארח עוברות ועוברי אורח (מהמר שהקפה שם קר ומעופש). הבלוגיה של תפוז, שהביאה אותי לפני שנים ל"פורום פנטזיות מיניות"  ול"פורום דור שני", ניראה לי שכבר לא קיימת. בודק האם לפתוח דף פייסבוק חסוי לפוסטים שלא בא לי להיות מזוהה בהם. פוסטי כלוב. לייט. קליל. ממש כמוני.

דף פייסבוק ספרותי, להתאמן בפרקים לספר שנכתב ממש בימים/שבועות/חודשים אילו. לבדוק קטעים לסטנדאפ המתעבה.

מתנגן לי בראש שיר פרידה. אפילו שניים.

לא ניפרד. עוקב אחרי לפחות אחת שניפרדה לפני זמן רב מתועבות חייה כשיפחה חרופה ומנוצלת (עפי הבנתה). רואה שעדיין חשוב לה להיות כאן, למרות שאינה רואה עצמה חלק מהסצינה, חלק מהקהילה. עוד אחת אחרת, הכותבת הכי מפורטת שנתקלתי בה, הודיעה על פרישה, ואני רואה איך שהיא באה, מציצה, סוגרת ופותחת את בלוגה המפואר. אם בארזות כמותן נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר, שאף פם לא באמת השתייכו. ז"א - תביא לי קהילה, ואמצא לי את נתיב הבחירה. לא סובל את המקובלות המלויקקות. Been there, Done that. זאת כבר לא כוס התה שלי.

אני לא מתפלל בבית הכנסת: לא בחדר המרכזי המיוזע והריחני, על אף המזגנים, אנשים שמתפללים עומלים קשה ומגירים רטיבויות שלא מהעולם הזה. וגם לא בעזרת הנשים, הצחקניות ומרכלות. (הגברים למטה לא רק שהם מרכלים - הם מתמנגלים ורוקמים עיסקאות, ומזימות, תוך כדי תפילות, כאילו ואחרות.?)

לשיר של דורי בן זאב מתוך הסרט : דיזנגוף 99, לא מצאתי מילים חוץ מ:

"עוברים דירה, לוקחים גיטרה את הזיכרונות"

מישהי באה לעזור, לארוז את הקרטונים?                                           

עוברים דירה

חוה אלברשטיין 
מילים ולחן: חוה אלברשטיין



עוברים דירה 
הרהיטים על מדרכה לפני הבית 
כל התמונות כל הספרים 
בגדי החורף והקיץ 
כל החיים שחייתי 
כל המקומות שהייתי 

אני רואה כל כך הרבה 
דברים מיותרים צברתי 
אני קשורה לחפצים 
לעד לא ניפרד אמרתי 
כל הדברים שנלחמתי 
כל המקומות שחלמתי 
כל אחד נוגע מתבונן בהם עכשיו 

איך 
איך אני ממשיכה מפה 
ולאן אני הולכת 
איך לא חוזרים על אותן שגיאות 
ומה לקחת לדרך 
איך 
איך אני ממשיכה מפה 
ולאן אני הולכת 
ועל מה אני עכשיו בשקט 
בלי כאב לגמרי מוותרת 

כמה מוזר להתבונן בחפצים 
המוכרים לי 
כל הסודות הזיכרונות 
הסיפורים היקרים לי 
כל המקומות שנכספתי 
כל הדברים שאספתי 

לאור השמש האכזר 
הנה התהילה חולפת 
הכוונית כבר דהויה 
והכורסא כבר מתקלפת 
יש חלודה וטלאים שם 
יש חריצים וסדקים גם 
כמה עייפים נראים חיי עכשיו 

איך 
איך אני ממשיכה מפה 
ולאן אני הולכת 
איך לא חוזרים על אותן שגיאות 
ומה לקחת לדרך 
איך 
איך אני ממשיכה מפה 
ולאן אני הולכת 
ועל מה אני עכשיו בשקט 
בלי כאב לגמרי מוותרת 

ועוד מעט המשאית המלאה תצא לדרך 
עכשיו הרגע להחליט פתאום האדמה בוערת 

פתיחת שנת הלימודים תשע"ט,

שנה שהולכת להיות שנה מאד טובה.

עוד יותר טובה, מזאת שמפרפרת את שלהי קייצה.

הגישה - השתנתה.

התפיסה  - התרחבה.

מסקנות - הוסקו.

היישום שלהן - תלוי רק בך.

(אל תהיה חזיר, לא רק בך)

הפרטים בהרחבה- יירשמו ויתגלו.

דור 2 אתה יוצא - לדרך חדשה.

חפש שיר תרועה,

הכה במצילתיים.

או בחר לך שיר,

שיעשה לך ממש טוב

בעיניים ובאוזניים.

(אתה יכול קצת להפסיק עם החרוזים האילו? מה עובר עליך?)

ולא צריך מילים.

היא תבוא.

או ש

לא.

עד הצהריים 

היא תבוא.

או ש

עד הערב היא תבוא.

או.

בלילה.

ננו שבתאי,

(צריך להציג אותה?)

עם הייחוס , והציפיות על כתפיה הלא צרות, הבת של, האחיינית של, נסיכת תיאטרון ופרוזה, הוציאה את "ספר הגברים", ועשתה איזה גל קטן בביצה המקומית.

אז בלי ייחוס , ובלי ציפיות או תיקוות, התחלתי לכתוב את ספר הנשים.

כרגע מחפש את האכסניה.

הבלוגשלי, נודניק שכמותו, טוען שלא קוראים בו, לא מגיבים בו, וגם את המלייקקות בחושך ובשקט, אני לא משמר. לא מחלל להן בחליל של המלין. לא מגיב להן בחזרה. משחית את זירעי המילים שלי לבטלה.

בקיצור:

הרבה אנרגיה, שיכולה בעצם להישאר במגירת השולחן המטאפורית, או בתיקייה  האמורפית על שולחן העבודה.

כן,

אני בחיפושים.

אם כבר בלוג שונה ושווה, רהוט רציני ומשעשע, אז לפחות שתהיה איזה מינימום של חשיפה. מבלי ש אטריד כאן כמה אושיות, שאולי יגררו אחריהם את עוקביהם. סתם מחשבות של סוף הקיץ. מבלי שאפעיל טרמפ לחץ, על כל אחת שאתרה מזלה, והתכתבתי/צ'וטטתי/סימסתי/ ווטסאפתי/הנגאאוטי/עניתי לחסויה/ צלצלתי/פטפטתי/ניפגשתי/מיזמזתי/זיינתי/זרקתי וניזרקתי.

Something new

New address.

אז בינתיים, תמיד בינתיים,

אגוון בי-ה-ו-ר-ם גאון. (נכון, אולי קצת הדרדרתי)

אבל יוסי גמזו, (וגם חיים חפר),

הם אילנות גבוהים, "אחרים"ראויים.

איפה הן הבחורות
יהורם גאון
מילים: יוסי גמזו
לחן: עממי רוסי
 

כשבגרוש היה חור - והוצאנו
את הזמן על ביצות וכבישים,
לא היו חתיכות בארצנו -
אך היו, יא חביבי, נשים!!!

אח! איפה, איפה הן,
הבחורות ההן,
עם ה"קוקו" והסרפן,
עם הטוריה
והשבריה.
למה כבר לא רואים אותן?!...

הן היו אז רוכבות, כך ממעל,
על סוסי אגודת "השומר".
אך כיום - הן רוכבות על הבעל,
וחמור - זה כבר עסק אחר...

אח! איפה, איפה הן...

הן טמנו בחזה "פרבלום"
וכמה רימונים לשעת אש.
אך כיום - מחשופים יש כאלו,
שבקושי נכנס מה שיש...

אח! איפה, איפה הן...

הן קראו על הגורן את פושקין
וקרעו את הלב, בו בזמן!
אך כיום - זה שונה בפירוש, כי
הן מיד ניגשות לענין...

אח! איפה, איפה הן...

‏21/08/2018 02:47

ב 20.8 התרחשה שערוריה.*

צפיות בבלוג? – 1.

למחרת,   21.8  -   0

מה קרה ל 12.5 קוראותי הנאמנות, שאפילו לא נכנסו  כדי לא להשאיר סימן , שלא כמו בכל יום בשבוע?

בעצם הבנתי.

בימים שהיו כאן מאות צפיות, זה קרה בגלל ששכחתי להתנתק מהאתר הנחמד. ואז הופעתי און ליין. גם בשעת ההזיות. בין  2:30 בלילה לאמצע הצהריים.

והוא, הבלוג,

מרגיש,

 עזוב, ועצוב, נטוש, מרוקן, גלמוד, בודד, מריר, מלוח, מפוצפץ (תיכף תגיד פרה, יה חתיכה של שוקולד), כועס, זועף, מאוכזב, עלוב ומשוגע, בוכה, מופלה- תמיד דופקים את הצבעים, רעב, צמא, יבש, מיובש, טונה, בצל, זיתים, אנשובי (נו די כבר עם הפיצה!!), עייף, בזוי, אויר, אבק של אדמה, טובע במים (חסר לך רק אש, תדליק), מקופח, מוזנח, מתלונן ומיילל.

ואת כל העונג הזה, את כל הארצזבתחלבודבש הזה, הוא זורק עליי. מה אני אשם לו מה.

בלוג : תשנה גישה. תכתוב על מה שמעניין פה את האנשים, תן קצת גרפיקה. קצת תיאורים. תביא קצת סיפורים. מבין הסדינים. תגזים בתנוחות, הבא הצצה למראות, צבע את העלילות, תוציא את האביזרים, הצעצועים, מאלצי הגמירה, כלי המשחית, השוטים והעקרבים. שנה כיוון, השתלב, תפסיק לייבש.

אני : אתה מתכוון שאספר איך זיינתי את אלף?, איך נתתי בראש לבית?, איך גימל גנחה? איך דלת שיחררה אנחה? איך טחנתי את הא? מה עשיתי לחריץ של וו?

בלוג: ב-ד-י-ו-ק. איך מצצת לזין.

אני: אני מצצתי זין? אתה קצת מתבלבל.

בלוג: לא נעים לך להודות שנהנית למצוץ לזין.

אני : חתיכת סתום. זין מצצה ל י את הזין, בזמן שחית הרימה את התחת שלה      והניחה אותו על השפתיים של יוד, כשכף דוחפת  לה אצבע, משומנת , ארוכה.

בלוג : מהצד היה ניראה שכף דחפה לה את כל כף היד, ולמד נכנסה להתקף       קנאה, ולשאלה על נאמנויות, ומה היא עוד צריכה לעשות כדי לספק אותך .

אני :  זאת היתה בכלל מם, שלא הפסיקה להמהם, זיין אותי, זיין, ונון מצידה לא ממש שתקה: אני רוצה שתקרע לי את התחת הבתול שלי, את החור הצר. סמך סומכת הנופלים, החזיקה לי את הזין, בזמן שאני גומר לעין,  ממש בול בעין.       

בלוג : פפפפההה.  אתה חתיכת שחצן.

אני : לא שקרן ולא נעליים. פה פתחה את הפה, והחזיקה לי את האיבר, בזמן       שקילחתי את הצדיק במיקלחת של זהב.

בלוג : אתה רוצה לומר שאתה מתעסק גם עם גברים, עם רבנים?

אני : מי שבא, ברוך הבא. אני רב מיני. קוף, המכוערת, יבבה, כשקרעתי לה את    הצורה, ריש , לגמרי בלי להתרגש, בלעה את כל הגמירה, שין, ביישנית שכמותה, בשקט לחשה. פמפם אותי, בבקשה.  

בלוג: ותף טיפטפה כשרק מחצת לה את הפיטמה?     

אני : גם היא . וגם A.

בלוג: אתה רציני? אבל רגע רגע. שכחת את טית.

אני : טית טיפשה גדולה. אמנם בלונדה, חתיכה,אבל במיקרוסקופ לא מצאתי, שריד של בינה.

בלוג : אתה ממש אנין טעם. חסיד אומות העולם. מיד מגיעה המשאית של המידליות.

אני : אפשר שנמשיך? אז A צעקה – תיכנס B, מאחור ומלפנים, ומכל הכיוונים אחת שתיים שלוש, מי שעומד מאחוריי ומצדדי הוא העומד.

בלוג : אתה משחק מחבואים? זה משחק של ילדים.    

אני : אני מנסה להשתלב. יש לך מושג כמה ילדות מסתובבות כאן? ראיתי אפילו אחת בת 19, שכתבה על עצמה, שהיא שולטת קשוחה. מה תגיד על זה?

בלוג : יש כאן גם בנות גילך, שהן ילדות מטומטמות למרות גילן. אולי בגללו.

אני : יש כאן הכל. ובקיצור: שתי תקיעות והיא הגיעה ל C, ואחרי שגמרה ולא       עצרה באדום, גנחה I,  בקול גדול, O, יותר עמוק, U, אני גומרת ובלי בושה, השתמשה ב F  WORD.

בלוג : ב F word?. אתה מתכוון שהיא שרה you've got a friend?

אני : לא ממש. מתכוון שהיא פשוט דרשה. Fuck me baby, deep & hard

בלוג : אתה סתם משתחצן. רד על העם. תפסיק כבר עם הפוסטים האילו, עם שירי שלום חנוך ואריק איינשטיין. אתה כל כך מיושן. אולי תתקדם. תמיד תישאר דור 2? לא שמעת שהעולם התקדם?

אני : דור 2 זה לנצח. מיום שנולדת עד יום מותי. ואתה? כדאי שתתאפס על         עצמך. אני מחפש לנו בית חדש. מקום אחר. בלוגיה יותר ראויה. אני כרגע עושה הערכה מחדש, של כל כך הרבה עניינים ובניינים. בין השאר חשבתי להקפיא אותך. לפתוח אחד חדש. ממילא אתה מתלונן. אולי אקח אותך לבית הקפה.

בלוג : אתה מתכוון לקפה דה מארקר? אני חושב שפשטו שם את הרגל. השירות היה על הפנים. זה היה טרנד חולף. כדאי שתהיה יותר יצירתי, לפחות בענין של הבית שלי. כי אתה ממשיך לטחון מילים. ואל תגיד לי שאתה הולך לשים לי כאן עוד שיר. חשבת על משהו?

אני : לא ממש. לך יש רעיון?

בלוג : אולי תשאיר אותי בשקט? בקול דממה דקה?

אני : אולי. ואולי גם לא. נוח בשלום. אל תדאג. I'm gonna work it out

כמה שירים אפשר להמציא בכלל
מתי כספי
מילים ולחן: מתי כספי 

כל השירים של היום נכתבו כבר לפני הרבה שנים
מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים
אל נהיה עד כדי כך תמימים
ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל -
כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?

 לא חשוב שמות,

חשבו ,

שהטיסה הזאת 

מיצתה את עצמה,

ומגיעה לשדה התעופה,

מנמיכה לקראת נחיתה

מוצאת נקודת עגינה,

מורידה זיקפה, 

זוללת את עצמה,

מפצה באנשובי פיצה,

מרטיבה את העוגה,

מיישרת את הזנב,

יאללה לישון עכשיו.

‏18/08/2018 13:30

הטיסה מאד מהירה

הטיסה של השבועיים האחרונים מאד מהירה. בדקתי לפני שבוע, כמה מהר אני יכול לנסוע עם המכונית החדשה שאני משמיץ, שהיא טובה, חמודה, בעלת מוניטין הגון, משייטת יפה, אבל לא יודעת להאיץ. 170 קמ"ש. הופתעתי. לטובה. אחלה מכונית. ברגעים הללו, אני חייב להיות מאד מפוקס. פחות בגללי. יותר בגלל כל האחרים שמשתמשים בכביש באותו זמן שאני. אנשים מכל הצבעים והמינים, לא אוהבים להשתמש בידית הקטנה משמאל להגה, לאותת על כוונותיהם. זה מפריע בכל מצב. זה מ ס ו כ ן, כשאתה בטיסה. צריך לנחש את כוונותיהם. ברור שלא ממש מעניין את ר ו ב ם, שיש מישהו אחריהם, שנמצא כרגע במצב ט י ס ה , או s p o r t  ושהוא צריך מרחב. אני עדין בשהות במהירות הזאת. רק שמד המהירות ייגע במקסימום, וארד למטה. עוד לא נאמרה המילה האחרונה. הסף הזה עוד עשוי להיחצות. בכביש פנוי יותר, בהתכווננות נאותה יותר.

האמת שתמיד אני צריך מרחב. לכן אני משתדל לנהוג שלא בשעות העמוסות. כשהכבישים פנויים.  משתדל להימנע מתורים. מגיע למקומות עמוסים, רק כשאני ברוח הנכונה. גם בדירה שלי, התרגלתי למרחבים. לא בדיוק מבחירה. כך יצא. כרגע גם הדירה, כמו כל החיים שלי, עוברים מהפיכה. שינוי. ניראה לי בכיוון שיהיה מעניין עבורי. שיאפשר מקום גם בשבילה. עם כל מה שתביא, מה שבה. ברוכה הבאה.

אז כמו החיים, כמו הנהיגה, כמו הדירה, גם זאת האכסניה. כולם עוברים שינוי. מצאתי שכל פוסט שלי נכתב במשך שעות. מוברק ומהונדס. אח"כ מחפש  את המוזיקה הנכונה, את המילים. גם זה נבדק כרגע. ממילא אני כותב בו בעיקר לעצמי, מעט (מידי?) תגובות. יש מחיר שכשאתה פועל בדרכך. לא מתבל (אולי) מספיק, בענייני הקהילה, נמנע מוויזואליה מפורטטת ועסיסית.

עניין אותי, איך יש כאן כמה, אחת מהן ממש עזבה(מיתוסית), שבתוך סדר יומן, שלעיתים נשמע כעמוס למדי, בתוך שלל ההתרחשויות הבדסמיות שלהן, מוצאות זמן להרחיב בפוסטים ארוכים, מפורטים, מושקעים. ניראה שלכתוב או לקרוא אותם, לוקח יותר זמן מאשר לחוות את מה שמתרחש בהן. אני בודק כרגע משהו. ניראה מה תהיה התוצאה.

אז הריצה חוזרת לחיי. אחרי שנה של הפוגה שהתחילה מפציעה, הגעתי שוב לשעה של ריצה, במרווחים הולכים וקצרים. אפשר לחשוב שוב על חצי מרתון. עוד ניראה. עם כמות האוויר הלא נקי שאני מחדיר לי לריאות, משימת המרתון תזדיין בסבלנות. אולי יכול. לא מתאים.עדיין לא נכון.

והטיסה?

שלל של אפשרויות. הן צצות וקופצות. מכל המקומות. האתרים הרגילים, הכלוביים, מהפייסבוק, תיכף יגיע האינסטיגרם החדש, מחו"ל, מסדנאות ומהחיים. ופייר- אני לא רגיל. לעבור לניהול אירוע רב ניפגעות. למצב של בחירה ודיוק מתוך השפע. כמו בשאר החיים, נידרשת שוב, עבודה של סדרי עדיפויות, והעדפות. בעבר התנהלות מול 3 במיקרים של הצפה קטנה, היתה נגמרת בלא –כלום. המציאות כרגע היא, של הרבה יותר משלוש. כמעט צריך רשימות, להערות למראי מקומות. *פעם, לפני כמה ימים הטיסה היתה נגמרת בנחיתת אונס. לעיתים היא ניגרמת בגלל החשש *מנחיתת האונס שעומדת להתרחש. אני לא שם. אני בדרך חדשה, ארץ לא ידועה. פעם היו שמות מוגדרים למצב: "טיסה". למצב: "נחיתה". החשש מהנחיתה, היה מגביר את הטיסה. להספיק יותר, הרבה יותר, לפני שתגיע ההתרסקות שאורבת מעבר לפינה. כמו ביצה שמקדימה את התרנגולת, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כך הציפייה להתרסקות, היתה חלק בלי נמנע מחווית הטיסה. לעיתים בטיסה, הייתי מאמין שלנצח אטוס. אמרתי, זה משתנה. ממש עכשיו. אני בטיסה. תבוא מי שתבוא. תבוא הנחיתה? תבוא, ברוכה הבאה. כמו כל מטוס, כל ציפור, כל דג, כל גל, זקוקים לרגע הפוגה. לתדלוק. למנוחה. לאכילה. לקריאה. לשעשועים. להטמעה. להבנה. לתזונה- גופנפש. להתרבות. להזדיין. לכתיבה.(על זה בפעם הבאה-אולי).

לא אנסה, אני אומר לעצמי, לא ממש מאמין לי, לתאר מה שקורה. אני יכול לשבת שעות, כדי לעדות ולעשות סדר בהתרחשויות, רק של השלושה השבועות האחרונים. טוב נצמצם. שבועיים. שבוע. יממה. אז לא. רק הרגע הזה. זה מה שבא. יש רעש, המולה. זה מה שיש כרגע. על זה אני כותב עכשיו. אני מתבונן בשינויים. נדמה לי שעברתי חוויה משנת חיים. כמו תמיד זה לא אירוע מסוים . אלא הצטברות של תנאים ונתונים. הטיפול, הפסקת הטיפול, השינוי ב-, תוספת ה-, ההליכה המודעת, התירגול, הקריאה, הקבלה, החמלה, השרירים שאני מאמן, הויתור על חברים לא רלבנטים, הכנסת אנשים חדשים לחיי, טיפוח הקשרים שנשארים, שינוי הנתיב של הסירה שלי, הכנסת דימויים חדשים, סדר ויופי חדשים, ברירת העיקר מין הטפל, הוצאת המוץ מן התבן, דגשים חדשים, לכתוב על המחשב, לעזוב את המחברת.

קצת מבאס, לכאורה, להישמר ולא לחשוף הכל. ממילא, שניים וחצי קוראות, כמעט ואין תגובות. גמני לא מתכוון לקרוא את זה, אפילו שניראה לי שהוא כתיבה משמעותית. מסמך שישרת אותי בשבועות/חודשים אולי שנים הבאות. אבל התירגול מועיל. אין שום צורך להיכנס לפירוט. (האמת, שאני צריך לפעמים להיות יותר מפורט לעצמי, כי בכמו שכרות הזאת, אני עשוי ועלול לשכוח את הפרטים. את הנפשות הפועלות. את הנשים שבראשי מסתחררות. את המאורעות, את הנופים בהם אני חולף בטיסה הזאת המהירה, לשכוח מי ומה בא, לפני מה, מי דורשת טיפוח וטיפול, מי עוברת לתיקיית נשכחים, מי בכלל לא מתוייקת. הרי אף פעם בתחילה, אין לדעת מי מהזרעים שאני זורע, ינבט, יהפוך לשתיל, מי מהם יהפוך לעץ, מאכל או פרי. מי ידע שתהיה לי היסטוריה משותפת של המוןןןןןן שנים עם דני. לא מחויב המציאות שאפגש עם א. כדי לדסקס איתה אירועים שהתרחשו לפני מיליוןןןןןןן שנים. האם מי שאני נתקל בה או בו, יהיה גם מח/תיים, חודש/יים, שנה/יים, מי לכל החיים. מי יימוג באבק מי תתפוגג ברוח.

אז כרגע, חוץ מלחוש את הרוח בשיער שמתארך, לנשום את האוויר המהיר שמשנה את טעמו וקרירותו בהתאם למיקום בפלנטה, לשעה ביממה, חוץ מהרצון לעשות כרגע סדר עדיפויות, לפחות בין ח., נ., ר., ס. נ,  c,ושאר האותיות, (שיש מצב ממש סביר, שאשכח בפעם הבאה מה האותיות הללו מסמלות), כולן כרגע על הזין.

שואף יודע ששואף. נושף יודע שנושף. הליכה שקטה ומודעת. מים. ריצה. כתיבה. עוד מעט תחזור הנגינה. שינה. יקיצה. אלוהים. איזה יופי של תעופה.