לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.
(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש.)
טוב, אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.
השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.
מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק(?), וחולקים קנקנים של בירה.
מינכן לילידים.
היה לה הרבה מה לספר.
היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס ההיכרות : " כי אני מרגישה צעירה "- לא, אני לא ממש מת על זיופים.ניחא, שיהיה.
לא עישנתי אז, הייתי הרבה יותר נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרוםלך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.
דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.
כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו ועוד תסס לי הדם.
אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?-- ללכת לדאנג'ן לבדי.
בפעם הראשונה.
באוטו המתינה לי התחפושת הנידרשת. מיכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים/כפכפים של הדייט בכפר.
את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש סיכוי שגם אמצא את העגלה עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי העירנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים זה לא היה משהוא ודאי.
מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.
קדחת.
מועדון למוזיקה לייב אתיופית.
אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.
אבל אני on mission from god
דאנג'נה. להתרכז. להעיז.
מגיע לבנין משרדים (ישן נושן?) לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות.
הגעתי.
התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת
הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.
הוראות התנהגות. חשבתי שחזרתי למילואים בצבא: הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב,ועוד 8 עד 10 לאוים.
נו טוב-- אתם כבר מכירים.
מתחיל לרדת במדרגות. יש הרבה.
למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה ,הפעם כתובות על הקירות.
אני ניפרד מהסכום הנידרש,
ואז אני ניכנס.
אור ואש וצליל ותימרות עשן. טוב לא בסדר הזה.
המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית. להיטית.
מול העיניים מסכים שטוחים.
אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.
באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.
מולי עמודים. wow. כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן בקרות איכות מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.
בתווך אי של באר.
במיכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה תואמת את השדיים הקטנים שלה, ובקולר. אה , זה אני כבר יודע שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: " הרי את מקולרת לי, וגו" . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום המרץ והיעילות שלה מרתקים.ככה מתנהגת שפחה?
לאט לאט , כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים,עיניי ניפקחות אני מתחיל לחשוב שאני מבין מה קורה.
בחור מלא לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים. גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה , נשית.
אני מת לעשן.אבל אני לא מכיר אף אחד כאן. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הריצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה.
אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה.
תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.
יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות.
מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. אנא המתן ותיענה על פי התור.
העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד.נו, את זה אני דוקא אוהב,אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. אבל הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת בזריזות וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.
אז בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט שר החוץ-- שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי יודעים את התשובה; נשים או זוגות.
אמשיך לָתוּר.
נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת.קשה לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבאר. ושוב: לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה , גובה כספים. אלופה.
מאחוריי ספסלים.אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק) מתנדנדות הילדות. אחלה של שעשוע בבאר. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות במסיבת סווינגרים. לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.
עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם נכנס פנימה מובל עם השרשת שקשורה לקולרו. כן,גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונידבקת לתיקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הזה.
העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את חלקי ללב המאפלייה. הבירה עושה את העבודה ,אני חייב לשירותים.עכשיו אני נזכר בזכרון ישן נושן,נזכר היכן המועדון ממוקם. הצחנה היא כמו של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שנמצאו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכל חשוד בעיניי.צעדיי במועדון אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, הרצפה מדביקה אותי לעצמה.
להפתעתי, המקום בפינה עדיין מחכה לי.
הנה אני יוצר קשר. בחור צעיר משאיר על הדלפק לידי את ארנקו מפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו".מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף. הבנתי. הכל מתרחש במבוך, המבוך מחוץ לתחום. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו.חשבתי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך,אבל כשחזר, שאלתי אותו: ככה משאירים ארנק? לא,זה רק נרתיק הטבק, ענה.
בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.
ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.
ואז התחיל הפרק השני, המשמעותי, בסיור הלימודי.