שושן ויש בו קוץ

ידיעה שהתקבלה זה השבוע.
הבחור קיבל פרוייקט. הפרוייקט הוא בארה"ב. משך הפרוייקט הוא שישה חודשים, מבחינת תכנון ראשוני, כאשר שום דבר לא בטוח עדיין ויכול להיות שיתארך או יתקצר.
הנסיעה היא בינואר.
הלב שלי מתכווץ כל יום קצת. זה נהדר, המנגנון הזה. אם את לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו, הלב שלך יעשה זאת עבורך- הוא יבנה לך חומות מקלקר, כשאלו ייפרצו יחזק אותן בקורות עץ, כשאלו יתמוטטו יצוק מלט. ריבים מטופשים שכל מטרתם היא לגרום לי להרגיש שלא אעזוב את אהבת חיי אלא סתם עוד גבר שממילא לא התאים לי. פחות ופחות מעוניינת לראות אותו (על מי אני עובדת, אני מתה לראותו אך זה הרסני אז אני מקציבה מנה זעומה של שעות לנישוקים מידי שבוע).
שבת הזו מוקדשת ללימודים לקראת ראיון, לכן קל לי לנפנף אותו בתירוץ שהקריירה שלי חשובה לי וכיוב' אבל בעצם, אני פשוט לא רוצה לבוא איתו במגע. לתת לו את הסיפוק הזה, למלא עבורו את הזמן שממילא היה מעביר ברביצה ושעמום. הוא בחר להקריב את יום שישי אצל חברים שלו בכפר. אני בוחרת להקריב את מערכת היחסים הזו כולה, ואולי לאו, מה שבטוח קל יותר לתעב מאשר לאהוב ולפשר. אני לא מסוגלת בכלל לפשרות. המילה "פשרה", פ.ש.ר, האם מקורה במושג "פושר", או שמא "פשר"? אני מהמרת על פושר, כמו מים, כמו מאכלים פרווה, כמו שגרה, כמו שעמום. כמו דבר שהמערכת שלי לא מסוגלת להתמודד איתו.

" ב י?ש???ק?נ?י מ?נ??ש??יקו?ת פ??יהו?, כ??י טו?ב?ים ד??ד?יך? מ?י??י?ן. ג ל?ר?יח? ש??מ?נ?יך? טו?ב?ים, ש??מ?ן ת?ו?ר?ק ש??מ?ך?, ע?ל כ??ן ע?ל?מו?ת א?ה?בו?ך?. ד מ?ש??כ?נ?י א?ח?ר?יך? נ??רו?צ?ה, ה?ב?יא?נ?י ה?מ??ל?ך? ח?ד?ר?יו, נ?ג?יל?ה ו?נ?ש??מ?ח?ה ב??ך?, נ?ז?כ??יר?ה ד?ד?יך? מ?י??י?ן, מ?יש??ר?ים א?ה?בו?ך?. "

ושוב, תקופה של חלומות מוזרים פוקדת אותי. חלום על פדופיל שאני רודפת אחריו בסופרמרקט, וכשאני תופסת ומצמידה אותו לקרקע וקוראת לאבא לעזרה, הוא לא רואה אותי למרות שהוא נמצא עשרים מטר ממני. חלום על היותי מאהבת של אישה שאביה הוא ערס חתיך שכאשר הוא תופס אותי מתגנבת מחדרה החוצה הוא מפוצץ אותי במכות עם לום ברזל ואחר כך מנסה להתחיל איתי ולוקח אותי לבילוי בנמל תל אביב. חלום שאני מנהיגה בו את הפלג הימני הלאומני במאבק נגד מוצר שמיוצר בחו"ל ואשר מאחוריו עומדים ישראלים שמעוניינים להשמיד את ישראל.

עם החבר דברים זורמים יותר מהרגיל, הזמן שלנו יחד עובר בנעימים ומתוקים ואנחנו מנסים למצוא לו דירה לעבור אליה במיידי.

ראיון אחד הניב ראיון שני, משמע שאהבו אותי ועכשיו אני צריכה להוכיח את עצמי בפני דרג גבוה בהרבה. מה שכן, הראיון השני מצריך הכנה מעמיקה באמת- נפשית ושכלית כאחד.

התחלתי לעבוד בבר של אבא של חברה. עבודה באיזי, כסף יחסית מעט אבל גם העבודה קלה מאד. משמעות הדבר היא שיש לי כסף שחור בארנק בכל ימות השבוע וזה פותר לי את בעיית הנזילות, לפחות לעכשיו.

זהו מבחינת החדשות.

יש לי שאלה טיפה מוזרה.
מה אני אמורה לעשות אם הגבר שלי מעדיף להסתיר ממני דברים מסוימים כדי שלא להגיע לעימות איתי, רק בגלל שהוא מפחד מהתגובות שלי כשאני מתעצבנת? האם אני אמורה לקרוא את זה כדפוס התנהגות שיימשך? האם אני אמורה לפחד שהוא יתחיל להסתיר דברים חשובים יותר ויותר?

ומה קורה אם אנחנו יוצאים לפאב וידידה שלו מושכת אותו החוצה לספר לו על איזה בעיה עם ההורים שלה ואני צריכה למצוא אותם מסתודדים באיזו פינה? כבר כתבתי את זה כאן, וכבר עשיתי לו סרט והכל אבל אני ממש מתוסכלת מהמחשבה שהוא מסוגל לעשות דבר כזה בלי בכלל לחשוב שיש בכך משהו רע.

אמא שלי אומרת שזה קו אדום, ושברגע כזה היא היתה לוקחת את הרגליים והולכת, בלי להגיד מילה. פשוט רואה אותו, אומרת "הבנתי", והולכת..

מצד שני קיימת עובדה אחרת, הוא בחור ערכי, יעשה הכל למען המשפחה שלו, לא עושה רושם של בחור שאי פעם יבגוד. ואני מכירה בוגדים. אבל מצד שלישי, כל הגברים בוגדים והוא גבר אחרי הכל.

סעמק. המחשבות האלה. מערכת יחסים... שכחתי איזה כאב ראש זה, כבר ארבע שנים שלא הייתי באחת.

אתמול בערב הייתה ההופעה הראשונה שלי בתשלום. היו מעט מאד אנשים, אבל ממש לקראת הסוף, כשהמהנדס המתוק שלי התחיל לנגן את הללויה ואני שרתי על אקורד סודי שדוד המלך ניגן, זוג אחד קם ורקד סלואו. זה עשה לי את כל ההופעה.

אנחנו חושבים על לעשות משהו מזה. משהו באמת רווחי, כמו הופעות בקבלות פנים ואירועים של סנובים, משהו שנקבל עליו הרבה יותר כסף. הכימיה הבימתית שלנו הורסת, ואני חושבת שאנחנו באמת יכולים לחיות את החלום שלנו לכמה דקות- לעשות כסף ממוזיקה שאנחנו אוהבים.

שומדבר לא זורם.. שום דבר.

אני רוצה לצרוח. או לבכות. או לישון אפילו, או פשוט להתקפל בתוך עצמי ולהיעלם.

השיחות שלי איתו בטלפון אף פעם לא עובדות. תמיד אני מרגישה שיש משהו שהוא לא מספר לי. זה בטון שלו, שקט ומבוהל. אז אני לא מסכימה להיות צבועה ולהכריח עצמי לנהל איתו שיחת חולין, זה מעצבן אותי מדי. אבל זה קצת עצוב כי במערכות יחסים אחרות שלי היתה תמיד זרימה נפלאה בשיחה, בין אם טלפונית ובין אם פייס טו פייס.
הפוסטמה בת ה-18 צצה מידי שבוע, במקום המפגש הרגיל של כולנו, ואני רואה איך היא מושכת אותו לצד לשיחה. הלב שלי אומר לי- לא. אל תגידי כלום. האגו, ממש לא רואה את הלב ממטר, צורח עליי- מה את פראיירית?! תרחיקי אותו ממנה, תעשי לה מבטי רצח שתבין עם מי יש לה עסק. כל כך פתטית אני לפעמים שבא לבכות. לי, בא לי לבכות. מאוימת מכל אשה אחרת. אפילו מפקצה מטומטמת ופחות כוסית ממני. הייתי שמחה הרבה יותר במערכת יחסים פתוחה, לדעת שיש שוויון בכל רגע נתון, מהבחינה הזו לפחות.
הכל שחור ולבן אצלי, אפילו עכשיו, בגיל 24. מתי הגוונים של האפור נכנסים לחיים? מתי אני אוכל להירגע כבר מהקריזות האלה? מתי, אוכל להסתכל על סיטואציה ולמצוא רציונל, תחום ביניים מספק לכל הצדדים המעוניינים?!
עכשיו כבר פשוט בא לי למצוץ אצבע ולהירדם עם דמעות על הכרית.

כבר שלושה ימים המחזור הזה לא מפסיק לכאוב. ואני מדברת על כאבים מהסוג של היום הראשון, משביתים, משתקים, לא מאפשרים לנשום!
מה יכול לגרום לכזו תופעה? בחיים לא קרה לי בעבר, אני מפחדת שמשהו לא בסדר.. אולי אני מפילה ואפילו לא ידעתי? בכל אופן כואב כואב כואב!!! אני לוקחת כדור בגודל כדור טניס להפיג את זה קצת.

מסתבר שאני רק אישה קשה ורעה ונתפסת לקטנות בעיקר בגלל ה- PMS. בימים רגילים בחודש אני מסוגלת להחליק כמעט כל אישיו הודות לעבודה פסיכולוגית מעמיקה בחודשים האחרונים, אבל בשבוע שלפני המחזור אני כלבתא רבתי מהגיהנום ומסוגלת להוריד למישהו ראש מעצבים.
עכשיו, זה לא שאני לא מודעת לזה בזמן הPMS עצמו, זה שאני פשוט חלשה מולו ולא מצליחה לראות מבעד להורמונים. אני אתעצבן על דברים שלא הגיוני להתעצבן עליהם, כמו הדוגמאות שנתתי בפוסט הקודם. ואני גם אבכה מדברים אידיוטיים לחלוטין, הרגש מוגבר לדציבלים מחרישי כל, ואני כמו זאבה נגועת כלבת המסתובבת חופשי. קשה להסביר את זה לגבר, עוד יותר קשה להסביר לעצמי איך הורמונים בלבד מהווים כזה קטליזטור חזק למה שאני עושה בפועל, ולא מאפשרים לי זכות התנגדות אפילו, אבל מסתבר שיש גברים שמכירים את זה ומבינים.

בכל אופן, היה אתמול יום משגע עם הבחור בים, נהניתי מכל רגע רטוב ומהמבטים שהוא שלח לעברי, ובלילה הופעה חיה של אחד הנגנים המוכשרים ביותר שאזכה לראות מופיע בכל ימי חיי כמוזיקאית מושבעת. שנינו פשוט ישבנו פעורי פה ואחוזי צמרמורת משך שעה וחצי של אורגזמה מהאוזניים.

***
ר, קיבלתי את עצותיך ואני מישמת אותן בהצלחה גדולה. אפילו המציצות שלי טובות יותר והוא רועד כשהוא גומר, מה שלא קרה עד עכשיו.

לשם שינוי באמת צריכה לכתוב עכשיו.

אני לא יודעת אם זה ה-PMS שרועם בקול גדול בחיים שלי לאחרונה, ואני מתכוונת לימים האחרונים ממש, אבל כל מה שאני נוגעת בו הופך לחרא.
אני רבה עם הבחור נון סטופ. מחפשת אותו בקטנות. אתמול למשל, יצאנו לפאב ומישהו העיר הערה שאצלי התפרשה כפוגענית, אבל הסתרתי את הפגיעה כי שנים של ירידות עליי לימדו אותי לעשות זאת היטב. מאוחר יותר, הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות שם יותר וגררתי אותו החוצה. נזפתי בו שהוא לא מספיק גבר להגן עליי כשמישהו פוגע בי, שהוא לא אמר להוא שדיבר כלום, שמגיע לי יותר טוב. וכמובן שהכל מלווה בדמעות של רחמים עצמיים ומחשבות על מה אני עושה איתו בכלל אם אפילו את זה הוא לא מסוגל לעשות.
ובדרך לפאב התעצבנתי על זה שהוא לא יצא מהאוטו של חברו ונתן לי לשבת מקדימה.

הוא אומר שאפילו שאני כבר יודעת מי הוא ומה האופי שלו, אני עדיין מחפשת דברים קטנים שיעצבנו אותי בו ויעצימו את המריבה.
אני מסכימה עם מה שהוא אומר. אני אישה קשה, רעה לפעמים, קטנונית, זו עבודת פרך לרצות אותי באמת ותמיד אני מוצאת דברים להתעצבן עליהם.
אין לי ראש למילים ארוכות היום, אז סלחו לי על השפה הנמוכה.

מה שהורג אותי יותר מהכל הוא שעד היום לא קרו דברים כאלו. לא הייתי מתפוצצת על שטויות, לא הייתי גוררת אותו לריבים אידיוטיים, הייתי מאושרת אם כי כן לימדתי אותו איך להסתדר איתי, וכנראה שזה העסיק אותי אז, וכעת כשהוא כבר קיבל את הכלים אני כאילו משחררת רסן ונותנת לעצמי לחזור לדפוס ההתנהגות ההרסני שלי עם גברים.


בנוסף להכל צרות בעבודה, מסתבר שאין לי את הניצוץ בעיניים לתחום שלי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ומעולם זה לא באמת היה משנה, כי תמיד נכנעתי ללחץ סביבתי והוא זה שגרם לי לבחור במסלול הזה ולא אחר.

מנסה להחליט אם להיות כנה עד הסוף כאן או שמא לא להפקיד את מלוא סל הביצים שלי בידי חבורת סוטים יחסית מצומצמת +1, כאשר האחד הוא אותו מרוקאי חביב שאינו אויב לסביבה ממוחשבת.
נו מילא.

אחרי התבכיינות גרידא, רמזים בעובי ירכיה של רוזי או'דונל, שטיפת מוחות חובבנית ולבסוף שתיקה נוקבת, הוא בא באותו ערב ט"ו באבי עם פרחים. מה אני אגיד, זר הפרחים הכי מכוער שקיבלתי עד היום, אך לזכותו עומדת העובדה שלא הוא בחר אותם אלא בעל חנות הפרחים. הוא טרי כנראה, ואני הרי אישה של צבעונים. רק צבעונים. האמת שהזר לא היה רע, הוא פשוט לא היה טוב- היה בו עירוב של ארגמן וכתום ולבן. זה יותר מדי לצפות לקבל זר בצבע אחיד? מילא הגבעול ירוק, אז עוד שלושה צבעים חוץ מזה?

בכלל, הפרחים באו לי רע בעיקר כי היו pity flowers ולא באו רק מיוזמתו, אלא מרמיזות קודמות בעובי.. נו אתם כבר יודעים.
בחרתי מספר מצומצם של גבעולים מתוך הזר והתקנתי לי מיני זר, המונח תחת חלוני. את השאר השארתי בסלון ולא מעניין אותי כמה הזר שם מכוער. לפחות הוא מריח טוב.

מה שכן, לאחר שיחה, משלוח של טלויזיה ענקית לחדרי, צפיה בחצי סרט בחום בלתי יתואר וכל זאת תחת מפלס עצבים רוטט-כמעט-גולש, היתה רגיעה. היה סקס. סקס שהחזיר אותי אל הפעם הראשונה שלי, בגיל שש עשרה, על מיטת נוער בוילה מעוצבת בדרום, סקס מיוזע ואוהב כשהדמעות שעמדו בגרון היו דמעות של אושר. הוא אמר לי אלף פעמים אני אוהב אותך. אני אוהבת אותו כל כך, לא יודעת איך מגיע לי גבר טוב כזה.
וגמרתי חזק כל כך שאחר כך באמת דמעתי.

תנוחת ה"רודיאו"



האשה על ארבע, אתה חודר אליה מאחור, מחבק חזק, ולוחש לה באוזן:
"גם אחותך מתה על התנוחה הזאת..."
עכשיו נראה אותך מחזיק מעמד שלושים שניות מול תנועות הרודיאו שלה...



ועכשיו ברצינות, כוסאומו טו באב, כוסאומו גברים שלא מפנקים במתנות, כוסאומו פרחים, כוסאומו שוקולדים, כוסאומו מסעדות כשרות, כוסאומו חוסר ספונטניות, כוסאומו "רציתי להתחשב בך כי יש לך לחץ של מבחנים אז לא הפתעתי אותך", כוסאומו תירוצים

כוסאומו לאב