שושן ויש בו קוץ

כולם מיוחדים.

אבל אני לא הגעתי לעולם הזה כדי להיות "מיוחדת" כמו כולם.

הבעיה עם העניין הזה, היא שרוב הזמן אני טרודה במשימות שגר(ע)תיות או מקיפה את עצמי בהבלים שמונעים ומשכיחים ממני את הביצה המנוקדת ממנה בקעתי לעולם.
אין לי פחד שישכחו אותי כשאמות, לפחות לא עדיין.
האימה המבעיתה ביותר בעיני היא לשכוח באופן סופי ומוחלט את הוויתי, להתנתק ממקורות ההשראה המניעים אותי ולשקוע בחיי הביניים, המשרד, התינוק, הפרבר, חיים שהם אפורים כל כך, שאפילו יאפילו על הירוק העז בעלים שבחלון סוויטת ההורים בדופלקס המפואר שלנו, עם חדר הארונות וחדר האמבטיה עם שתי האסלות (לקוראיי המתמידים שלום. ובהנחה, כמובן, שמדובר בפרבר).

ובדיוק לשם כך, בפעם הראשונה בחיי, אני מפסיקה. עוד חודשיים, אצא להפסקה מהחיים שלי ואנסה להבין מה לעזאזל אני עושה איתם. ואיך אני מביאה לכך שבגיל 70 (אמן) אשב בכורסא שלי, אלמנה ו/או גרושה ו/או עדיין מבסוטה מבעלי, ואחייך, כי אזכור את אותה ביצה מנוקדת, ואבין שבמרוצת השנים בגרתי להכלאה המנצחת של טווסית שועלה וכרישה-אישה, מילאתי את ימיי בתוכן ותחושות בטכניקולור והכנסתי את האנשים הנכונים לחיי, ברגעים המתאימים, ובעיקר שימשתי כלי מושלם למימוש ייעודי בפלנטה, כך שכעת אני יכולה לשחק שח בניחותא עם רוח הרפאים של בעלי המנוח. או איתו, אבל מי יודע.

אבל עד אז, אני עוד אפרוחית דגיגונית גורה עם המון עבודה בדרכה.