לפני מספר חודשים קיבלתי סטירה שקצת טילטלה אותי, בבדיקת ממוגרפיה גילו אצלי גוש סרטני קטן, עברתי ניתוח ועכשיו אני עוברת הקרנות. במהלך התקופה הזו הבנתי שזה נורא להיות לבד, תמיד הייתי גיבורה, תמיד לבד ולא היתה לי בעיה עם זה. פתאום הייתי חולה, כלומר הוגדרתי ככה למרות שעדיין לא הרגשתי ככה, בלי משפחה שגרה לידי, עצובה ובוכיה כי חשבתי שאני עומדת למות, כבר לא הייתי כל כך גיבורה. פתאום הבנתי כמה חשוב בשבילי, בשביל כל אחד, שיהיה לו מישהו שיתן לו כוס מים כשהוא צריך. כן ככה, ברמה הכי בסיסית. אז עכשיו אני כן רוצה מישהו / משהו רציני, לא כל אחד, רק את מי שהכי מתאים, עדיין לא מתפשרת, אבל רוצה להשקיע יותר בחיפוש.
ובענין זה - לא משנה שרוב חיי, עד לפני שנה, לא חיפשתי חתונה או ילדים, לא הייתי לחוצה ולא שידרתי את זה.
לא משנה שגם עכשיו כשסוף סוף נזכרתי אני עדיין לא עושה יותר מידי בשביל זה, מספיק שאני אכתוב באיזה אתר היכרויות שאני מחפשת זוגיותו להביא ילד בשביל שישימו עלי את תווית ה”לחוצה הממורמרת”.
מצחיק שאם הייתי אומרת בגילי המופלג שאני בסבבה שלי ולא מחפשת שום דבר רציני אז היו אומרים לי: “מה קורה לך? את לא רוצה ילדים?”
ככה יוצא שאני נדפקת ולא משנה איזו עמדה אני אציג.
