משהו חדש-ישן

יכולה להיות לכם כוונה טובה, זה לא באמת משנה אם דפוס ההתנהגות שלכם מביא לתוצאות הרסניות למי שסביבכם.

אחד הדברים שקשה לאנשים לעשות זה להתנצל.. אבל אפשר ללמוד הרבה מהתנצלות של אדם או מההעדרות שלה.

אחד המשפטים הכי בעייתיים שכולנו חוטאים בהם "אני מתנצלת שנפגעת". זה משפט שנובע מאגו שעוד לא מכיר בזה שהוא פגע. התנצלות אמיתית היא "אני מתנצלת שפגעתי".

כי בסופו של דבר למעשים יש השלכות גם בלי הכוונות שהיו מאחוריהן. ומי שבאמת מרגיש חרטה על שנפגעו ממנו יתנצל על זה שפגע. 

אם אתם לא מוכנים להגיד "סליחה שפגעתי" לא הפנתם את החלק שלכם במעשה שאתם מתנצלים עליו או שעדיין לא הגעתם לתחושת חרטה אמיתית. 

לפעמים זה טוב לכתוב את מה שיש לכם להגיד רק כדי להבין איפה אתם עומדים. ואם אתם עצמכם מוכנים באמת להתנצל.. כי גם אם פגעתם, התנצלות לא כנה סתם תשאיר משקעים לכל הצדדים.

אמרתי שאני רוצה לנסות דברים חדשים, אז הגיע הזמן להגיד כן לדברים שלא שקלתי..

אני חושבת שהמסיבות הוניליות היחידות שהייתי בהן היו מסיבות רוק ומטאל לפני שהגעתי לגיל 18. אולי אחת או שתיים אחרי..

הסכמתי להצטרף הפעם, אז יוצאים למועדון ונילי, מה בכלל עושים שם? אנחנו הופכים כל אירוע לבדס"מי גם ככה, כמו שצריך.

הדרך למועדון היא סיפור בפני עצמו, אבל לפעם אחרת. 😈

נכנסנו ובכניסה כבר שאלה אותי הסלקטורית אם אני הסלקטורית של הדאנג'ן. אני לא אבל אני יכולה להבין למה היא התבלבלה..

נכנסנו וכבר הרגשתי אבודה לגמרי, המוסיקה נחמדה, אבל ממצה את עצמה מהר ופשוט מוזר לראות אנשים סתם רוקדים.. וזהו.

ראית את הבלבול שלי ומהר מאוד מצאת לנו מקום לשבת בפינה, אתה על הספה ומסמן לי עם היד, אני מתקרבת ויורדת על הברכיים בין הרגליים שלך, מניחה את הראש בזמן שאתה מלטף אותי.

ברור לי שאתה כבר חושב איך למתוח את הגבול עוד קצת, אתה אוהב למתוח גבולות, בעיקר חברתיים.

כמות הפעמים שעברו ושאלו אם אני בסדר גדולה יוצר מהעזרה שהציעו לי בחיים כשבאמת הייתי זקוקה לה. אבל מקסים שדאגו חח.. כן, אני יותר מבסדר, גם הוא בסדר גמור ואנחנו ממש לא צריכים מים, תודה.

התחלת בלשרוט לי את הגב, מכניס אותי לספייס חזרה בשניה. והשקעת בזה זמן כל כך ארוך שהרגשתי כל פס בוער קצת יותר על העור, אם יש מצב היפנוטי נראה לי שנכנסתי אליו מאותו הרגע ועד לסוף הערב.

ביקשת שיביאו לנו קולה, הכנסנו קצת סוכר, ואתה לקחת את הקרח שנשאר בכוס, מעביר אותו על הגב שלי קוביה קוביה.. לא ידעתי שאני כל כך רגישה לקור, ונתת לשארית הקוביה ליפול לי לתוך הבגדים, אל כל המקומות הרגישים.

והגוף שלי התפתל וקיפץ בכל פעם שהעברת אותו על חלק אחר.. ואת הגניחות שלי ממילא אי אפשר היה לשמוע עם הבס החזק.

אחרי שסיימת עם הקרח התחלת לתופף על קצת, שומר על הקצב של המוסיקה אבל מפתיע מדי פעם עם מכה חזקה ששומעים האנשים שמספיק קרובים כדי לשאול למה אתה מרביץ לה? ועוד אחת "פתחתם פינת דאנגן אני מבינה". האמת.. זו הסיבה היחידה שאני שמחה שנהיינו קצת יותר מיינסטרים, אנשים יותר סקרנים מאשר מזדעזעים.

אני אוהבת לתת לך לנהל את הסיטואציות במקרים האלה.. אני ממילא מחבקת את המותניים שלך ככה שלא רואים את הראש שלי ולא יכולים לבוא לדבר איתי ואני יכולה לשקוע לי.

בלי ששמתי לב סגרו את המתחם שישבנו בו. קמה מבולבלת, אני משוכנעת שנרדמתי בשלב מסויים. עוברים רחבה.

אתה יוצא רגע לטייל ומשאיר אותי על ספה אחרת, אבל חוזר מאוד מהר ומזכיר לי את המקום שלי על הברכיים לידך. כשחשבתי שסיימנו היה לך פרס קטן לתת לי.

אני מודה, עם כאב קל לי להיות פומבית, אבל כשאתה חונק אותי על הזין שלך בפינה, קשה  לי שלא לדאוג שיראו אותנו..  גם אם הפחד מחרמן. ובסוף עוד קצת מנוחה על הריצפה לידך. 

אני סיימתי את הערב הזה מעופפת ובאופוריה..  לקח לי זמן לעכל קצת כי נראה לי שנרדמתי לך על הברכיים כמה פעמים, אני לא יודעת איך אתה עושה את זה, מרדים אותי בקלות ועוד במקום ציבורי. 🫣

היה לי מתוק להיות הצעצוע שלך הלילה, יש איתך לפעמים חוויות יצירתיות, עד הפעם הבאה. 🦊

לפעמים יש לי רגעים צלולים בחלומות, רגעים שאני מבינה שאני חולמת.

באותם הרגעים יכולים לקרות שני דברים:

בתרחיש הראשון- אהנה מהחלום. נדיר מאוד.. אין לי שליטה מוחלטת אבל החלום בדרך כלל רגוע.

השני והנפוץ יותר- אני לא אסמוך על המוח שלי לרחם עלי לרמה שהסיוט שהכי מפחיד אותי באותו הרגע- קורה כמובן.

אני זוכרת את הסט משתנה למעלית שעומדת להתרסק ואני יוצאת ממנה ברגע האחרון. בחלום אחר העולם הופך לאפל בפתאומיות ומפלצות מוזרות מנסות לתפוס אותי.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם נעולה לי במוח סאדיסטית שנהנית להתעלל, אחרי הכל, אם זה המוח שלי שאמור להיות בשלטתי, אז למה לעשות לעצמי דבר כזה מלכתחילה?!

בלבולי שכל של עייפות 🫠

אחת הבעיות בלהיכנס לעולם השליטה בגיל צעיר זה שהוא משבש קצת את התפיסה של מיניות.

אני זוכרת שהייתה לי קבוצת חברים קרובה, היינו סוג של קבוצת זימה, אבל נפגשנו המון במציאות. היה שם זוג שהכיר בקבוצה, הבחורה הקסימה אותי והייתה מהנשים הראשונות שנמשכתי אליהן מינית.

היא הייתה מרעיפה עלי אהבה בהתלהבות, לרמה שבן הזוג היה מעיר לנו שהוא מקנא.. 

יצאנו לקמפינג עם עוד חברים והם כמובן ישנו באוהל משלהם. אני ישבתי בחוץ כשהם נכנסו לאוהל וקראו לי אחרי רבע שעה.

משכו אותי פנימה איתם, בחורה בת 21 שעוד לא מבינה יותר מדי מהחיים שלה, לא עיכלתי בכלל מה רוצים ממני בהתחלה. זה לא היה לי כיף, במיוחד כשלקינוח הוא אמר לבת הזוג שלו ללמוד ממני איך אני מוצצת וכמובן שהיא נעלבה.. קצת טאקט לעזאזל..🫣 

זו הייתה החוויה המוזרה הראשונה שלי עם זוג, כל כך הרבה דגלים אדומים שהשאירו לי טעם של never again. זה למה היום, זוגות נמצאים אצלי בגבולות. אבל  במסגרת הגילוי העצמי שלי, אני מוצאת שמתחשק לי לעשות חוויה מתקנת, היום אני יודעת לדייק את עצמי קצת יותר, אולי כשאמצא את האנשים הנכונים.

עד אז, מספיק לי להיות שועלה. 🦊

שכל יום אני אקבל תוצאות אחרות במבחן הארור הזה..?

== Results from bdsmtest.org ==
100% Brat
100% Degradee
100% Masochist
100% Rope bunny
100% Submissive
93% Experimentalist
88% Primal (Prey)
79% Boy/Girl
77% Pet
76% Ageplayer
74% Slave
67% Exhibitionist
61% Voyeur
59% Non-monogamist
29% Switch
9% Vanilla

אולי אעשה ניסוי אם יהיה לי מספיק משעמם..

לאחרונה אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול למלא לי את כל הצרכים.

מעניין אותי אם אפשר להגיע באמצע החיים למסקנה שאולי אנחנו לא מונוגמיים כמו שחשבנו.

אני מסתכלת בין הרצוי והמצוי ואני מבינה שבעולם הפרטי שלי כנראה יש פשרות שאי אפשר לקחת, והן מתנגשות.

כמו שמעטים יכולים למלא לי נכון את הצרכים הבדס"מים- וגם אז זה לא יהיה מושלם, אין הרבה שיכולים למלא לי את הצרכים הזוגיים, נפשיים, משפחתיים וכ'ו.. אז איך אפשר לצפות שיהיה באדם אחד הכל מהכל.

זה נראה לי אפילו קצת לא הוגן לנסות להפיל על אדם אחד את כל החבילה הזו, אני כבר לא מדברת על מה אני יכולה להכיל וכמה, כבר למדתי שאני צריכה להתמקד יותר בציפיות שלי ולא של אחרים.

אם לאמר את האמת, עם האנשים הנכונים לא קיימת בי קנאה, אפילו להיפך, מתחשק לי לחלוק.

אבל מצד שני, ממש קשה לי להימשך ליותר מאדם אחד בצורה ריגשית- ולאחרונה לא מצליחה בכלל..

אני לא יודעת כמה אנשים מגיעים לתובנות כאלה בעולם הונילי, לא חושבת שהמוח שלהם פתוח מספיק לעשות את החישוב מסלול מחדש הזה מבלי למצות זוגיות שהם כבר נמצאים בה או לדעת על עצמם משהו כזה מראש.

בסופו של דבר התרגלנו ללכת אחרי מה שמכתיבים לנו ולא אחרי האינסטינקטים האמיתיים שלנו. ובין לבין זוגיות, שאנחנו ממילא מחפשים לטובת הקמת משפחה, אין לרובנו בעיה להחזיק אנשים שונים בחיים לספק לנו צרכים מיניים וחברתיים.

ובעולם שהורים מתגרשים בו לאחרונה יותר מתמיד, גם התא המשפחתי משנה צורה לאט לאט, מי יודע מה תהיה הנורמה הבאה.

לא יודעת אם זה מזל או ביש מזל, אחרי הכל, מי יודע אם זה היה אותו הדבר אם לא הייתי נמשכת כל כך לעולם הזה של השליטה. בסופו של דבר, לא כיף לי להגיע לתובנות כאלה גם אם הן הכרחיות. 

אבל החיים דינאמיים, כמו שאמרתי בפוסט הקודם, כנראה שאצטרך למצוא את עצמי בכל יום מחדש, מי יודע איך אחשוב מחר, אפילו אני לא יודעת. 😅

יש רגעים שאני יודעת טוב מדי ויש רגעים שאין לי מושג באמת.

אני זוכרת את עצמי מסתכלת במראה בתור ילדה וחושבת לעצמי- אני לא יפה. אני צריכה להיות חכמה. מחשבות של ילדה כאילו יש משהו שיכול "לפצות", או איזו נוסחה נכונה שאפשר לפצח.

אז השקעתי במוח שלי, בהרבה ידע כללי שלא יעיל בשום דבר לחיים האמיתיים, הבנתי בדיעבד, בלבלתי את עצמי יותר מאשר למדתי באמת.

אני חושבת שרדפתי יותר מדי אחרי ניסיונות לתקן, לשלוט בסיטואציה ובמציאות שלי. זה סתם גרר תסכול. מי שאמר לנו בתור ילדים שאם נשקיע נצליח, שכח לספר שיש עוד הרבה פרמטרים מסביב.

איבדתי את עצמי בתוך כל הסחות הדעת שמסביב, רעשי הרקע המיותרים.

החיים הם כמו הסרט אפקט הפרפר, רק שאין לנו את הפרווילגיה לחזור אחורה לתקן, רק לצעוד קדימה.. ולתקן משם.

יכול להיות שאני פשוט צריכה להמציא את עצמי כל יום מחדש.

אני לא יודעת אם אני פשוט נימפומנית או שברגע שיהיו לי ילדים משלי דברים יראו אחרת, אבל הבנות מהעבודה משתפות על כמה קשה להן עם קיא כי הילדים שלהן חולים. כמה מהן מתגאות בזה שהן לא מקיאות כי הן פשוט שונאות.

ורק אני חושבת לעצמי שבסיטואציות האחרונות שהקאתי בהן, פשוט לא הייתה לי שליטה על הריפלקס. גם אני הייתי מתגאה שאני לא מקיאה, עד שלמדתי להכניס עמוק לגרון..

אז נכון, זה לא נחמד להקיא, אבל כל אחד והסיבות שלו. אם הייתי יכולה להימנע, מעדיפה, בשביל זה מתאמנים. לפחות הפעם ידעתי לשמור את המחשבות שלי לעצמי. 😂

אי אפשר לראות את העולם מעיניים של אחרים, אפשר רק לנסות להזדהות. זה כמו שאי אפשר לדמיין צבע שמעולם לא ראית, אי אפשר להסביר לאדם שנולד עיוור מה הם באמת צבעים.

אני לא מצפה מאף אחד להבין מה עובר לי במוח, גם לא מצפה שיהיה אכפת להם. אבל לפעמים אני מרגישה שאני חיה בלופ של קצרים בתקשורת גם עם האנשים שקרובים אלי וגם עם אלה שלא.

אני הלא בסדר בסופו של דבר, אני זו שלא מוצאת דרך להיות מרוצה. אני גם זו שמצפה להבין אחרים.. אבל למה שאני אצפה להבין? איזה מן נרקיסיזם זה "לסלוח" מראש לאנשים שלא מבינים אותי, אבל להיות בטוחה ביכולת שלי להבין אחרים? 

בסופו של דבר, אני לא באמת מבינה כלום ואף אחד, גם לא את עצמי. The bloody voices.

מתחשק לי לשנות קצת את מעגל החברים שלי, מתחשק לי להרחיב את מעגל הבילויים שלי.מתחשק לי להתנסות בדברים שלא ניסיתי, או לעשות חוויות מתקנות לדברים שהשאירו טעם רע.

לפעמים אפשר לקבל פרספקטיבה חדשה על כל מיני דברים שחווינו, אם יש לנו מספיק אומץ לחזור לבקר את האירועים האלה בראש ולהיות כנים עם עצמנו בדיוק איפה ומה צריך לעשות אחרת.

כולנו נולדים חסרי מעצורים מנטאליים, אנחנו בונים אותם רק כדי להגן על עצמנו, אז חבל להמנע מדברים שיכולים להראות אחרת אם רק נבחר.

מודה, אני מחשבת מסלול מחדש בהרבה דברים בחיים שלי כרגע, אם לא כמעט בהכל. ואני לא מוכנה לתת לשום דבר ואף אחד להכתיב איך יראו החיים שלי, בטח לא לטראומות עבר.