משהו חדש-ישן

זה מעניין לפעמים, לראות את העולם הזה מעיניים של אחרים.

נתקלתי כאן בלא מעט בנות שמודות- הן אובססיביות.

הן יודעות ומחבקות את זה ומתאימות להן מקום בעולם הזה להכיל את אותו "פטיש" או "תכונה רעילה".

אם יש דבר אחד שאני באמת מעריצה זו מודעות עצמית שכזו, למה? כי היא מאפשרת לשחרר בצורה הכי נכונה ובטוחה שיש. לתת את זה למישהו שיוכל להפיק מזה משהו חיובי לשני הצדדים.

אני חושבת שככל שאני נכנסת לזה ממקומות שונים יותר אני גם יודעת להעריך יותר כמה משמעות יש להגשמה העצמית הזו בבריאות הנפשית שלנו ואפילו ביחסים הבין-אישיים האחרים שיש לנו בחיים.

אם יש משהו אחד שאני לא אבין, זה את אותם אנשים שכבר כאן, שכבר חלק מהעולם הזה ולא מגשימים את עצמם בצורה מלאה ואותנטית, או שעדיין משקרים לעצמם כדי לא להתמודד, במה זה טוב? חוץ מלדכא את עצמכם ואת הסביבה שלכם?

סתם חומר למחשבה..

מההתרגשות והאדרנלין שצפים מהתחלה,

מזיעה, מהמאמץ לשמור על תנוחה, או לספוג עוד הצלפה.

מהנוזלים שהגוף משפריץ בלי שליטה,

מרוק כשנחנקתי עליך ברצף, ללא הפסקה.

מדמעות של פריקה.

I get off on you

Getting off on me

I give you what you want

But nothing is for free

It's a give and take

Kinda life we make

When your line is crossed

I get off

I get off

ככל שאני חוזרת לעצמי עם סף הכאב שלי אני מסתמנת פחות..

זה יוצר לי דיסוננס מעצבן במוח, מצד אחד אני מרגישה שאני סופגת, מצד שני הצבעים נראים כבר פחות נועזים גם כשהכאב עולה.

אולי זה סתם אופי הכלים והסשן, אולי זו הדרך של הגוף שלי להתחזק אבל זה גורם לי לתחושה כאילו הסף שלי יורד במקום לעלות, גם אם זה לא נכון.

מסוכן אצל המאזוכיסטית תחרותית שאני.. 🫣

ואני בעצמי סוג של רכבת הרים, לפעמים מסוגלת לספוג יותר, לפעמים פחות, לא ברור מתי ולמה. 

מה שבטוח, זה לא משנה את התוצאה הסופית. מרגישה, למרות הכל, כאילו התנקז ממני סוג של רעל ויצא החוצה. אולי דווקא בגלל שמתחתי עוד קצת ועוד קצת..

בסופו של דבר תחושת הפריקה וההיי שנשארת זה כל העניין.. וכמובן, הטעם שנשאר לעוד, החשק לעוף גבוהה יותר.

גם אלה סוג של סימנים, מורגשים גם אם בלתי נראים.

With the angel eyes and demon seeds

You're missing what you really need

When all is said and done, you'll see

The last man standing gets no pity

לפעמים סתם מתחשק לי סקס.. מתחשק לי להתפרק.

ואני יודעת שאם אני רק רוצה, אני יכולה רק לרמוז וכבר יהיו מספיק מעוניינים, כי מי לא רוצה סטוץ?

מעולם לא התחרמנתי ממראה חיצוני, זה לא עושה לי את זה. אני יודעת שגברים עובדים אחרת, אבל אני לא רואה בחורה יפה או גבר חתיך וחושבת לי כמה בא לי לגעת בהם.. המוח שלי פשוט לא עובד ככה.

אז איך בדיוק אפשר להגיע לאקט של סטוץ? אני בכלל לא מנסה, מודה.

ומהניסיונות האחרונים שלי, יזיזים לרוב מפתחים רגשות, לא משנה אם הם רומנטיים או סתם רגשות רכושנות וזה פשוט מערכת יחסים בפני עצמה שקשה לתחזק..

מזל שלא קיימים רובוטים אנושיים מציאותיים עדיין, כנראה שלא הייתי טורחת לצאת מהבית. 😅

למילים יכולה להיות עוצמה. 

אבל לא כל מחשבה אני מסוגלת להביא למילים, יש דחפים שפשוט צריכים לצאת במעשים.

מילים מגיעות אחרי שעיבדנו את המחשבות והמעשים שלנו, דחפים הם לא תמיד בעלי היגיון כדי שנהיה מסוגלים להעלות אותם על מילים.

לפעמים מעשים זה קל יותר, הגוף פועל על אוטומט בלי לנתח יותר מדי את הסיטואציה.

בגלל זה במבט אחורה אנחנו לפעמים לא מבינים מה חשבנו לעצמנו באותו הרגע של הדחף.. שנפלנו אליו.

החוכמה היא לנתב את הדחפים שלנו ליצירת חוויות חיוביות, ולזכור להנות מהדרך, גם אם היא לא מושלמת.

אז יש דברים שאולי קשה לי להגיד או לכתוב, אבל לאחרונה אני מתחילה להכיר בקיום שלהם בתוכי, ואולי עוד אהיה אמיצה מספיק לתת גם לשדים האלה לצאת ממני.. לפעמים זה לא נשלט גם ככה. 

למילים קל יותר למצוא קונוטציה, לתת להם משקל. מעשים זה תחום אפור יותר.. לא תמיד חושבים עליהם לעומק, לא תמיד צריך.

יש דברים שלא צריך לדבר עליהם, פשוט לעשות.

חוסר ביטחון זה דבר מתסכל.

הוא כמו קיר בלתי נראה שנכנסים בו עם הפנים קודם, בכל פעם מחדש.

אני לא מבינה את ההיגיון במנגנון הזה, הוא מאוד לא יעיל לשימור עצמי, איך אני יכולה לשמור על עצמי אם אני לא סומכת על עצמי?

בסופו של דבר יוצא שדורכים עלי רק כי אני תוהה, אולי אני זו שטועה?!

ולא.. אני לא זו ש*תמיד* טועה. ואני גם לא צריכה לחלוק אשמה שלא שייכת לי.

לספוג ולהכיל יוצר הרס עצמי, אני יודעת שאני מבטאת אותו בבדס"מ שלי אבל כאן זה צריך להיגמר מבחינתי.

לפחות אני לומדת לעמוד על שלי..

Well, are you ready now

For the revolution

For too long your power has been taken away

It's been taken away

Does your heart feel heavy now

Savor the solution

Take those mental shackles off and throw them away

You've got to get them out of your mind

Don't you let their vision leave you blind

מתחשק לי לענות את מי שהמציא את הדבר הזה עינוי ארוך וקשה על כמות הצמרמורות שעוברת לי בגוף בכל פעם שאני נתקלת בטעות בסרטונים של אנשים לוחשים, לועסים או עושים כל מיני רעשים למיקרופון.

אני לא מבינה מה זה הסאדיזם הזה?! למה אנשים נהנים מזה? העור שלי רוצה לברוח מהגוף כשאני שומעת את זה ומתלבש עלי ייצר לשבור משהו או מישהו.

אתם באמת נהנים מזה?! איף 🥲

מעדיפה צמרמורות ממנו.

אפשר להגיד שזו סוג של התמכרות.

אני לא חסינה להתמכרויות בחיים שלי אבל אני מאוד זהירה מחומרים ממכרים למיניהם.

הדבר היחיד שאני לא מצליחה לשלוט בהם זה הדחפים שלי.. והם פעילים מדי.

לא מרגישה שיש מספיק אירועים, חוויות או אנשים שיכולים לתת לי כרגע את העולם שאני זקוקה לו.

לא מתחשק לי לשקוע בפנטזיות לשם הפנטזיה..

אולי אני צריכה ללמוד קצת איפוק, אני לא בטוחה. לפעמים יש לי נטייה לשרוף את ההתלהבות שלי במהירות גדולה מדי ובסוף להישאר עם תחושה שרוויתי מהכל.

אבל אני בספק.. אני לא חושבת שזה כמו דברים אחרים בחיים שאני אוהבת, זה משיכה אחרת, צורך אחר.. זה לא משהו שמפריע לי בחיים, זה משהו שהשגרה מפריעה לי לחיות, אם כבר.

אחת השאלות ה"אהובות" עלי היא למה אני כאן באתר אם אני לא מעוניינת בהכרויות ושיחות סקס למיניהן.. התשובה מאוד פשוטה- לא בשבילכם.

אני כאן בשבילי, ואני ממש לא צריכה לפרט לכם איך ומה מספק אותי באתר הזה. אני גם לא מבינה למה זה מעניין בכלל? סתם סקרנות? או ניסיון לתפוס אותי בשקר?

ונגיד ואני משקרת, זה לא אומר שאתה כנראה לא מעניין אותי? אני לא יודעת למה יש כאן אנשים שתופסים מעצמם משהו מיוחד, אין דבר כזה אדם מיוחד. יש אדם שמיוחד לכם.

תאמינו לי שאין לכם שום דבר להציע שיפתה אותי, לא חסר לי כלום. חבל לנסות ולהתאכזב.

אימפולסיביות היא תבלין מסוכן, צריך לדעת להשתמש בה בזמן הנכון בשביל להנות ממנה.

חשיבת יתר ואימפולסיביות יחד- עלולים להיות מתכון לאסון.

לא תמיד אפשר יהיה לשנות את התוצאות, לא כיף להתמודד עם ההשלכות, פשוט אין ברירה. נתקן את המתכון בפעם הבאה, תהיה אשר תהיה.

אז החיפזון? הוא לא יעלם, אני צריכה ללמוד לרקוד איתו בהרמוניה, אי אפשר לשלוט במתנות מהשטן.

Erase myself and let go

Start it over again in Mexico

These friends, they don't love you

They just love the hotel suites, now

I don't care what you think

As long as it's about me

The best of us can find happiness in misery