משהו חדש-ישן

קונספט פשוט. משלמים לפרק זמן ונכנסים לחדר מלא בגרוטאות. שוברים מעיפים ומנפצים כל מה שמתחשק.

אז אני צריכה כזה, אבל פרטי, שגם אפשר פשוט לצרוח בו מכל הנשמה. להרגיש את הריאות מתרוקנות מכל טיפת אוויר ואת הגרון כואב מהשאגה.

להוציא ממני את כל התסכול, הכעס, העייפות, החולי, האכזבה, המועקה.. את כל השליליות.

חדר מבודד משלי, להדהד ולרסק בו את הצרות שלי מתי שאצטרך.

כולם מדברים על יום האהבה, ואני בכלל רעבה.

רעבה לתחושות האלה שאני מקבלת בגוף כשיד חזקה נוחתת ומטלטלת אותי.

רעבה לצריבה של נרות.

רעבה לבערה שמגיעה אחרי שריטה עמוקה.

רעבה לסיפוק שאני מקבלת מלרצות.

רעבה שתקח בכוח.

רעבה לספוג את כל מה שיהיה לך לתת לי.

רעבה שתשתמש בי.

רעבה לסימנים שלך עלי.

רעבה לתחושה שממלאת אותי כשהצלחתי לגרום לך להנאה.

רעבה לספייס חזק אחרי סשן מלא זימה. 

מקדישה את יום האהבה הזה לאהבה עצמית, לקבלת החשקים שהדחקתי, לעובדה שמותר לי להיות מי ומה שארצה. 

זונה? ילדה? צעצוע? שועלה? לא בוחרת.. הכל בתוכי, ואני אוהבת את התחושה שבלהיות רעבה.

שיגיע כבר סופ"ש..

Pain without love

Pain, I can't get enough

Pain, I like it rough

'Cause I'd rather feel pain than nothing at all

*האמת שמעדיפה אותו על הרבה דברים אחרים 😉*

אם כבר ויסות חושי, יש לו יתרונות וחסרונות.. 

מודה שרגישות יתר היא מקור מצויין להתעללות..

מדגדוגים, משחקי קור וחום ועד הסיוט הכי גדול, ASMR.. מי הסאדיסט שהמציא את השיט הזה?! ולמה זה כל כך פופולרי?! 

רציתי לראות סרטון של מישהי מציירת, לשם ההשראה, וחטפתי צמרמורות זעזוע מהרעשים של הלחישות שלה והחריטות על הדף.

הלכתי לגרד את עצמי עד שיעבור 😅

לא מסוגלת להתמודד עם עדינות, אל תהיו עדינים איתי, במיוחד לא פיזית.

אם עדינים איתי, זה משגע אותי, כי אני אנשך, אמעך, אצבוט ואשתולל.. ולא, אף אחד מהצדדים לא עומד להנות מזה. במיוחד לא אני.

עדינות היא פשוט בלתי נסבלת לי בגוף, זו בעיה בויסות החושי, זה יוצר לי עומס על הגוף והמוח. לעומת זאת, אגרסיביות נוגעת בכל נקודות העונג שלי.

אפילו בקריאה, אני לא מסוגלת להנות מרומן משתפך מלא בתיאורים דביקים ורומנטיים, אני פשוט אדלג.

אוהבת חזק, אוהבת כואב, אוהבת משפיל או מתמסר. 

ועדינות? יש אפטרקייר בשבילה, זה מספיק לי.

בוקר מסופק שכזה 😊

פעם הייתי קצת יותר בראטית מהיום, אהבתי להציק.. 

אני זוכרת שכשהייתי חיילת, יצאנו קבוצת חברים סוטים לקמפינג בנחל.

נכנסנו למים, עם מזרן מתנפח. אני אוהבת מים, הייתי שחיינית כשהייתי ילדה, אני ממש לא קרובה לאותן היכולות, אבל אני לגמרי מרגישה במקום הטבעי שלי  כשאני שוחה.

אני זוכרת איך צללתי ודגדגתי כפות רגליים של אנשים לבחירתי, מאלו ששכבו להם יבשים על המזרן.

בסופו של דבר, לאחד כבר נמאס, הוא ניסה לתפוס לי את היד, אבל החלקתי לו בקלילות בין האצבעות וצללתי חזרה.

אחרי פעם או פעמיים, הוא התייאש, נכנס למים והתחיל לרדוף אחרי.. אל תשאלו אותי מה התכוון לעשות אם היה מצליח, אין לי מושג.

אני ניצלתי את ההזדמנות, צוללת מתחתיו, מדגדגת אותו גם מתחת למים. והוא מסתבך עם עצמו, מתהפך, מנסה לתפוס לי את הידיים, הרגליים או כל איבר אחר. 

הוא לא יכל לעשות שום דבר, בכל פעם שחשב שתפס אותי, התפתלתי לו החוצה מהאחיזה בשניות וחזרתי לדגדג.

אני לא באמת זוכרת איך זה נגמר, אני מניחה שהתייאש ממני בשלב מסויים ושכנע אותי להפסיק.. אבל היום יש לי כמה רעיונות קצת יותר זדוניים בראש לאיך זה יכל להסתיים. 😈

מי יודע, אולי הבראטית שבי עוד תחזור מתישהו.

אומרים לי לא להיות תמימה, אף פעם לא בחרתי להיות כזו. 

מה שבטוח, אני מעדיפה את התמימות שלי שבאה מכוונות טהורות, מאשר החשד המעייף הזה שתמיד רוצים ממני משהו מעבר..

לפעמים אנשים חושבים שאני ילדה אבודה, שכל מה שצריך זה לחלק לי כמה מחמאות שטחיות, או להתנהג כאילו הם הראשונים שפיצחו את עמקי נשמתי, רק כי שיתפתי בכמה דברים אישיים.

אני תמימה, אבל יש לי קצת ניסיון חיים. אני ממש לא זקוקה ל"הצלה". אני לא זקוקה שיחפרו לי בנשמה, אני עושה את זה מספיק בעצמי.

גם מניעים טהורים יכולים להפוך למעשים מיותרים, וזו בהנחה שבאמת היו טהורים מלכתחילה.

בסופו של דבר, כן, אני תמימה.. פשוט לא טיפשה.

יום כזה, שכל מה יכול להשתבש בו כבר משתבש ברגע זה.. 

יש לי היום את כל הסיבות להיות מדוכאת, לחזור הביתה למיטה ולא לצאת ממנה..

מבוקר משובש, ליום תקוע במשרד והכאבים הכרוניים שהחליטו לחגוג פתאום.

את העוצמה שלי היום אני אמצא בלהמשיך בכל הכוח, עם חיוך, על אפו וחמתו של העולם שמשתבש סביבי.

כי כן, דברים רעים קורים, אבל רק אנחנו יכולים להחליט איך לקחת אותם. אז נכון, זה לא פותר את מה שכבר השתבש.. אבל מי אמר שליפול מנטאלית יעזור לפתור משהו?

תמיד יש סיבות לחייך.

מעטות הפעמים שהרגשתי משוחררת עם עצמי באמת לאורך החיים.

זה תמיד היה מלווה בתחושות שליליות של מבוכה, בושה, דאגה וחרדה, לא מהסוג המחרמן.

לפעמים צריכים לקרות דברים גדולים בחיים כדי שנתעורר על עצמנו, כדי להתחיל לשנות דפוסים. להפתח להסתכלות אחרת על החיים.

המלחמות לא יגמרו, גם לא אלו שבראש, והחיים קצרים מדי כדי שיכתיבו לנו אותם.

Don't be a zombie.

אין זמן אחר לחיות בו חוץ מההווה.. והעולם מלא בהם כבר ממילא.

לפעמים אני יכולה לעצום את העיניים ולחוות הכל מחדש.

איך הצלחת לגרום לי להרגיש כל כך בטוחה?

יצא לי להיות פומבית עם הכאב שלי במסיבות שונות, על הבמה בדאנג'ן, ובמפגשים עם חברים.. 

ועדיין, הצלחת לבעוט אותי החוצה מאזור הנוחות שלי, בלי שארגיש שזה באמת ככה. לעשות מופע אימפקט ונרות פרטי לחברים ונילים שלך, כשאין להם דבר אחר להתמקד בו חוץ מאיתנו.

כל מה שהייתי צריכה, זה להתחיל להרגיש אותך עושה את מה שאתה יודע לעשות לי בכזו טבעיות, מכאיב לי נכון, משכיח ממני מחשבות..

גרמת לי להתמקד בך, בתחושה, בהיי. ידעתי כמה אתה גאה בי באותו הרגע, כששמענו את השוק, ההנאה והפליאה של מי שנתנו להם טעימה מהדינמיקה הסאדו-מאזוכיסטית הזו.

עכשיו אני יודעת שהיה לי ספייס אחר, עוצמתי, שונה.. הפעם לא הרגשתי את הצורך לברוח, הרגשתי את הצורך לעוף.

בכל פעם שאני נזכרת בזה, יש לי ספייס קטן מחדש, וזה היה רק תחילת הלילה.. 🤭

תודה על הביטחון. 😋

אם יש משהו שאני אוהבת זה לדבר.

אני מסוגלת לפתח שיחה כמעט על כל נושא, ויהיה לי הרבה מה להגיד..

ועדיין, כשזה מגיע לכדי מילים, אני לעולם לא אצליח להוציא מהפה את הדברים שאני מצליחה בכתב, יש לי מחסום מוזר.

רציתם פעם לענות לשאלה והגוף פשוט לא ציית לכם?  התחשק לכם לפעמים לצעוק את מה שאתם רוצים שיעשו לכם, אבל מיתרי הקול הפסיקו לעבוד?

אני לא יודעת מה מונע ממני להיות ישירה על דברים שאני באמת רוצה ומדליקים אותי, אבל אפילו לפרוס אותם כאן, בפינה שלי, עוזר לי לפרק את התסבוכת שחוסמת לי את הדרך בראש.

מודה, גם בכתיבה יש לי לפעמים מחסום. לא מחסום יוצרים, מחסום בושה לא ברור בלשפוך את הפנטזיות שלי החוצה. אבל המחסום הזה כבר התפורר ברובו, נשארו ממנו כמה מכשולים בודדים בדרך.

מכשול הוא לא מחסום, ואם הצלחתי כבר לפורר מחסומים, אני יכולה למצוא מחדש את הקול שלי.

קצת סבלנות..🦊

 תמיד עושה לי שמח 🤭

.