משהו חדש-ישן

שעות אחר הצהריים המאוחרות, בחוץ כבר החשיך. חוזרת מהעבודה, נכנסת לבית ואומרת שלום לחיות המחמד שלי.

חתול אחד חסר, הוא אוהב לצאת או להתחבא בחדר, מניחה את הדברים והולכת לבדוק. רואה שהוא לא על המיטה, מתקרבת לנער את השמיכה כשדלת החדר נטרקת מאחורי ומקפיצה אותי.

יד אחת סותמת לי את הפה והאף, היד השניה מצמידה את הזרועות שלי אלי ומושכת אותי אחורה לגוף שעומד מאחורי. אני משותקת, כל המחשבות רצות במהירות כזו שאני לא מסוגלת להתמקד באחת.

אתה משחרר לרגע ונותן לי לנשום, בינתיים מרים לי את החולצה מהגוף, משאיר לי אותה על הצוואר, כרגע אתה לא זקוק לפנים שלי. ואני מוצאת את עצמי נדחפת למיטה על הבטן.  

אתה מחליק את הידיים שלך עלי ובתנועה חדה מושך אותן אחורה, 2 אזיקונים מחברים את מפרקי הידיים  אחת לשניה. אתה מוריד ממני את המכנסיים והתחתון שכבר ספוג, מושך אותי אליך כך שהרגליים שלך מונעות מהפישוק להיסגר.

רעש חותך את האוויר, תחושה צורבת על הישבן ללא הכנה מוקדמת, הרגליים שלי מתחילות להשתולל סביבך בהפתעה מהכאב, אבל אני לא יכולה לזוז, להתהפך או להתרחק.. זה בדיוק מה שרצית.. 

המשך יבוא..

Will break my bones but words will never harm me.

גדלתי עם המשפט הזה מהדהד בראש, והבנתי רק לאחרונה עד כמה הוא שגוי מבסיסו.

אולי זה אינדיבידואלי, אין לי איך להשוות, יש לי רק את החוויות של עצמי. ואני מבינה עד כמה זה קל לשחק ולשבש את הנפש, עברתי את זה לא פעם ולא פעמיים.

אני מרגישה שהרבה פעמים בחיים אנחנו לוקחים חוויות ומעוותים אותן בראש שלנו כדי שיתאימו לתחושות שיש לנו כלפי אותו אדם/ סיטואציה, אבל זה רגש "רטרואקטיבי".. הוא לא היה שם קודם, הוא לא הגיע בטבעיות.

נכון, לפעמים רק אחרי שאנחנו יוצאים ממשהו שלא בריא לנו, אנחנו מסוגלים לראות את הנזק שנעשה, אבל באותה המידה, אנחנו יכולים להשתמש בזה כתירוץ למצוא נזק שלא בהכרח קיים או להוריד מעצמנו כל אחריות אישית לסיטואציה.

למה? כי קשה לנו לחשוב שאנחנו לא מתאימים למי שמולנו, כשניסינו כל כך. פתאום דברים שנתנו מרצון לספק או להגיע יחד לשיאים, הופכים לתחושת ניצול. קשה לנו לחשוב שראינו אדם בצורה אחת, אבל המציאות הוכיחה עליו אחרת.

במיוחד אם נפגענו, חשוב שנדע לשים דברים בפרופורציות ולוודא, האם דברים נעשו בזדון? האם החיובי עולה על השלילי? תפרידו בין אכזבות לבין טראומות, מאכזבות-לומדים, מטראומות-סובלים. החיים יהיו יפים יותר.

מעשים מדברים חזק יותר ממילים. מילים הן סוחפות, משלות, מקשות, מרגשות. מעשים הם חדים וברורים. ואולי זו גם הסיבה שאני חושבת שקל יותר לספוג כאב פיזי ממנטאלי.. היום אני נותנת למעשים להוכיח לי.

אם הגעתם עד כאן, קחו מזה משהו.💜

את הגוף תפוס מהתנוחות, מהתנועות החזקות שלך, מאיך שניסיתי לייצב את עצמי שלא ליפול, מגמירות או מכוח הספנקים וההצלפות שלך.

את החורים שלי, כואבים ורגישים מחדירות בעוצמות שאני לא מכירה, התעללת בהם בדרכים שידעת שחדשות לי.

את הבטן המכווצת מכמות הפעמים שגרמת לי לגמור,  גם כשחשבתי שאין סיכוי שאצליח באותו הרגע.

את הרטיבות שמופיעה, הזרמים שעוברים בי בכל פעם שאני נזכרת במבט שלך, צרוב לי בזיכרון, שגורם לי לפחד בצורה כל כך טובה.

את המיינד פאק שאתה עושה לי, כשגרמת לי לרצות לספק אותך, להנות בצורה אחרת כשאני מרגישה שאני באמת צעצוע שלך.

את הסיפוק בסוף, כשאתה מחזיר אותי להיות קטנטונת בחיוך, מלטף לי את השיער בזמן שאני נרגעת, מנקה אותך עם הלשון.

את הצורך הזה בעוד.. 🔥 ככה זה אחרי ביקור בלונה פארק של השטן.. 🐦‍🔥

זמן להחזיר את הדם לראש ולעבוד.. איכשהו 🤭

מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מוצלחת בלשמור על קשר, גם עם החברים הכי טובים שלי.

אני לא אסנן, אבל גם לא אתחיל שיחות מיוזמתי אם אין לי פואנטה. את החרמנות שלי אני לרוב שומרת לעצמי, מבחירה. ואני מסוגלת להתנתק מאנשים לחודשים ולהמשיך שוב מאותה הנקודה.

ועדיין, בכמה מעשים פשוטים, הצלחת לגרום כמעט לכל דבר להזכיר לי אותך ולהדליק אותי. אם בצורה ישירה או מרומזת. וכל הודעה ממך ממריצה לי את הדם בגוף, ומוצאת את עצמי חרמנית ממך ולא רק מהמחשבה על מה שתעשה לי.

צריכה להזהר, אסור להתמכר 😈

אלו רק התניות.. אבל הן משחררות. 😊

והרב החליט להתביית עלי.. אולי כי אני נראית לו זו שהכי זקוקה למילות החוכמה שלו 😅

"את תשימי לב טוב עכשיו, אין ברכה באכילה בעמידה, הגמרא אומרת...." כמה ריכוז נדמה לך שיש לי בשבילך?! 

מעדיפה לברך בורא מיני זונות.. ואז זה ברכה בעמידה, בשכיבה וגם בכריעה 😈

"שתזכו לזוגיות שתקומו בה עם פרפרים" ואני חושבת על לקום עם סימנים 😝

בקיצור, אני אכתוב גמרא חדשה, "הגמרה".

"גידלו אותך בשבי, היית רגילה לעשות שואו ולהופיע. פתאום יצאת לטבע ואת לא יודעת איך להתנהל"

ככה נאמר לי, על הבדס"מ שלי והניסיון שמצטמצם ברובו המוחלט למסיבות ופליי פארטיז מהשנים האחרונות, ואני חושבת עד כמה זה נכון אבל לא מדוייק.

כן, שוחררתי לטבע, אבל לא איבדתי את עצמי, אני מוצאת את עצמי. 

פתאום אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, להתקרב לליטוף או לברוח למחילה.

אני לא חייבת הסברים, אני יכולה להתמקד בפעם הראשונה במחשבה, מה עושה לי טוב? ולא מה יעשה טוב לאחרים שסביבי.

וכמו כל שועל,

מקומי בטבע, אני פחדנית, עצמאית, מפונקת, קצת מתחכמת ,לא סומכת בקלות, לא מתקרבת לכל מי שקורא לי.. אבל כשמצליחים להשיג את האמון שלי, משיגים עולם ומלואו.

זה דורש עבודה, לאמץ שועלה. 🦊

 עם בעיות קשב וריכוז:

 מקבלת רשות לאונן ולגמור, מסדרת קודם את המיטה שיהיה נוח. מתחילה עם הסדין, החתול מחליט שזה הזמן לשחק לי בידיים ואני זורמת איתו..

מבינה שצריך לסיים וממשיכה עם הסדין. מקפלת את הפיג'מה, שמה בארון. "איזה ארון מבולגן.." מתחילה לקפל בגדים, למיין ולסדר אותו.

תוך כדי נזכרת בדברים שמדליקים אותי, כי המוח נודד, מסתובבת להניח בגדים מיותרים על המיטה.

רואה את הסטיספייר על השידה ונזכרת שכבר הייתי חרמנית לפני חצי שעה ובשביל זה פיניתי את המיטה מלכתחילה.

😅

החיים אוהבים להזכיר לנו שאין לנו באמת שליטה על כלום, לא משנה כמה מתכננים.

לבחור לראות דברים בצורה חיובית, תמיד אפשר, אבל את הקשיים שלנו אנחנו לא בוחרים.

מתמודדים עם מה שבא, מחפשים את הצעד הבא, מתייצבים בזהירות ומתקדמים.

לטובה ולרעה, הם עדיין רכבת הרים על רכבת הרים. 🎢

אני חושבת שהיום אני מפנימה את השיר הזה יותר מתמיד ומבינה למה זו יצירת מופת. 💜

חשבתי על שיחה שהייתה לי, ונשאלתי "למה לשתף? זה עוזר?" ואני עניתי "לפתח שיחה".

והיום אני מבינה שזה עוזר קצת מעבר.

לי עוזר לשתף כאן.

איך זה עוזר? *לי*

אני מרגישה שרוב המחשבות שעוברות לי בראש נמצאות שם לשבריר שניה... פנטזיות, תחושות, רגשות, חוויות, פלאשבקים ורגעים פחות חיוביים.

בשביל להתמודד עם עומס, צריך להוציא אותו. לגבש את המחשבות האלה לכתיבה, מכל סוג, עוזר לי לשחרר חלק מההשפעה שלהן מהראש. לסדר אותן בהיגיון לטקסט ברור מאפשר לפעמים להגיע לתובנות חדשות.

אני חושבת שכתיבה יכולה להיות שוות ערך לשיחה עמוקה, או מדיטציה. היא גם יכולה לגרום לנו להבין מה אנחנו באמת רוצים, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, אפילו כשכותבים פנטזיה.

ולמה כאן?

כי זה מרגיש כמו לירות מרובה, לזרוק את התחושות האלו ל"אוויר". כמו לצעוק, רק בלי הרעש.

וכי כולנו צריכים דרייב כלשהו.. כן, כשקוראים את מה שאני כותבת, יש בזה סיפוק מסויים. ואם נהנים ממה שאני כותבת, זה מספק עוד יותר.

למה אנחנו כאן, אם לא בכדי לספק לעצמנו צרכים מסויימים? 

🦊

אני מבינה עכשיו למה חזרתי לכאן בכל הכוח, או לפחות מפנימה.

בכל מדיה חברתית אחרת שאני נכנסת אליה יש הרבה פוליטיקה, אנטישמיות ותזכורות למציאות הכואבת ממילא. אני נמנעת מחדשות ועדיין שומעת אותן, בעל כורחי, משאר האנשים סביבי.

כל זה נוסף לבעיות ה"רגילות" שלי, שהיו שם עם או בלי המצב.

הבריחה היחידה מהמציאות בשבילי היא כאן, בריחה מהמציאות אבל לא מהחיים.

כרגע מתיש לי לשוחח עם אנשים שיחות רגילות, ישנים וחדשים, השיח סובב גם ככה סביב קשיים, שלהם, של הילדים, עם בני הזוג, עם החברים והמשפחה. מעטות הפעמים שזו שיחה שנותנת השראה או מחזקת בכל צורה.

אז אני בורחת לחוויות, לזכרונות, לכלוב הפיזי ולכלוב הזה. בורחת לBDSM, למסיבות, לשיחות עם אנשים מהעולם הזה. 

וכאן הראש שלי כמעט שקט, כי אני יכולה לשמור על רדידות, במיוחד בכלוב. וזה מר-מתוק..