אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

משהו חדש-ישן

כי כבר אין מקום במגירה.. (:
לפני 9 חודשים. 28 בפברואר 2024 בשעה 10:35

הפעם, לא ראיתי מקום יצירתי מיד. התרחקתי לאט לכיוון הרכב, אני לא יכולה להיות במקום צפוי מדי, אבל לא נשארו הרבה אזורים שנראו לי מספיק מוסתרים.

הזמן מתחיל להיגמר, ואיתו עולה הלחץ, קשה לחשוב.

מחליטה להשתטח על הבטן ליד בול עץ גדול ששכב על הריצפה בסמוך לרכב, כל עוד לא תתקרב לרכב, לא תראה אותי. מרוצה פחות או יותר, מלבישה שוב את כיסוי העיניים ונשכבת.

הזמן להתחבא נגמר, ואתה מחפש. אני לא שומעת כלום, הפעם נראה לי שאצליח. ככל שהזמן עובר, אני שומעת את הדופק שלי חזק יותר באוזניים, כל משב רוח קטן מעביר בי צמרמורת.

משהו מוצמד לגב שלי, אני מרגישה את עצמי נדבקת לאדמה מתחתי, כאב מוכר ומפתיע על הסימנים הבוערים שכבר השארת לי, מצאת אותי.

"יצאת מהגבול" אמרת בקצרה, מושך את השיער שלי אחורה, הראש שלי מתרומם מעט ואני מרגישה את התחתונים נתלשים ממני. אתה דוחף לי אותם לפה, הרגל שלך שהצמידה אותי לריצפה מתרוממת ואתה משכיב אותי על בול העץ, ישבן מורם. נותן לי לחכות לרגע שמרגיש כמו נצח.

הפלאג נשלף בבת אחת ואני צועקת בכאב, לא בטוחה למה אני מופתעת, היה לי ברור שזה יבוא. אתה חודר אלי במקומו בתנועות חזקות, ואני מייללת. "תשאירי אותו מורם!" אתה אומר בחדות, ואני מתאמצת למצוא את הכוחות לציית. באותה המהירות שנכנסת אתה יוצא ממני, מרגישה את הפלאג חוזר בקלות.

מרגישה פתאום טפטוף חם על הגוף, מתמסרת אליהן ברגע, מרגישה את הראש שלי מתחיל לרחף. קפיצה של הפתעה, שפכת עלי קצת מים קרים, אני שוב מייללת, הפעם בחוסר שביעות רצון.. התחתון עוד בפה שלי. "חשבת שתקבלי פרס אחרי שעברת על החוקים?" אתה שואל ונותן לי כמה הצלפות, שהפכו בלתי נסבלות מהקור והרטיבות כדי להתנקות מהשעווה. 

"לא סיימנו", אתה גורר אותי לעמידה מהשיער ומוציא את התחתונים מהפה שלי. מרגישה אותך מנגב אותי עם מגבת, רגע של רכות, מקלף ממני שאריות שעווה ועובר לאט על כל איבר בגוף שלי, רטוב או לא.

"תשטפי אותו טוב, הוא נכנס לפה שלך" אתה אומר, אני שומעת את החיוך בקול שלך. הידיים שלי מחפשות אותך, משפשפות ומנקות אותך בתנועות עיסוי עדינות. אתה מחליט שמספיק.

מוביל אותי לרכב בזהירות, כיסוי העיניים עוד עלי, מרגישה את הידיים שלי נקשרות יחד מקדימה, לא בטוחה עם מה. אתה מתיישב בכיסא הנהג, "על הברכיים" ואני כבר מבינה. אתה מוריד את הראש שלי ככה שהזין שלך נכנס לי עמוק לגרון ומחזיק אותי כמה רגעים.  

"את לא מוציאה אותו מהפה, ברור לך?" ואני ממלמלת צלילי הסכמה רטובים. אתה מלטף לי את הראש ונוסעים...

 

הסוף.

לפני 9 חודשים. 27 בפברואר 2024 בשעה 22:22

אני אוהבת ושונאת אותו בו זמנית.

השקט, החושך והקרירות שהוא מביא איתו. רוב האנשים ובעלי החיים ישנים, והעולם מרגיש לי יותר שלי ופחות עמוס.

אנשים מתישים אותי, אמפתיה זו ברכה וקללה. הכל סגור, אין מחוייבויות, אלא אם זו עבודה ויש בו משהו פשוט חופשי יותר.

מצד שני, זה גם בדיוק הזמן שהמחשבות אוהבות לצוף, בדיוק כשאין מה לעשות עם הבעיות שלנו גם ככה. אז במקום להנות מהשקט, יש את הזמזום המציק בראש.

אני מוצאת את עצמי מתנערת פיזית לפעמים בתקווה שאפשר יהיה לנער את המחשבות החוצה, ביום יש יותר הסחות דעת..

לפעמים מתחשק שהעולם יעצור לרגע.☄️

לפני 9 חודשים. 27 בפברואר 2024 בשעה 17:59

זה לא פשוט, לנווט בין מה שרוצים למה שצריכים, עם ההפתעות של החיים, בתוך כל הכאוס, למצוא את מה שיתן לנו תחושה של משמעות. 

מרגיש לי שרוב החיים אנחנו פשוט נלחמים ברעשים המיותרים שצברנו איתנו, קולות של אנשים אחרים, שמשנים את מי שאנחנו.

מוזר לחשוב שאנחנו מוותרים על חלקים מעצמנו כדי לספק חלקים אחרים, גם אם לפרקים. כולנו "חוטאים" בזה, גם אם לא נודה בזה.

לפעמים צריך לחזור כמה צעדים אחורה כדי להתחיל לרוץ קדימה, לחבק את היצור שהיינו לפני ששכחנו את עצמנו בכדי לספק אחרים.

 

I am a world before I am a man

I was a creature before I could stand

I will remember before I forget

BEFORE I FORGET THAT!

 

 

 

לפני 9 חודשים. 27 בפברואר 2024 בשעה 0:06

יש דברים שאי אפשר לשנות, אבל תמיד אפשר לבחור איך להסתכל עליהם.

Sometimes I cannot take this place

Sometimes it's my life I can't taste

Sometimes I cannot feel my face

*You'll never see me fall from grace*

🦊

 

 

לפני 9 חודשים. 25 בפברואר 2024 בשעה 13:25

אפשר לסיים את השבוע? אני חושבת שיום אחד זה מספיק לגמרי. 🫠

המוח ממילא מעופף למקומות אפלים..

🦇

 

לפני 9 חודשים. 25 בפברואר 2024 בשעה 11:05

המאזוכיזם שלי התחיל כאגו טהור.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שחוויתי את זה, בקורס עזרה ראשונה בתיכון.

למדנו על חסמי עורקים "מאולתרים", לחסם עורקים של הירך קוראים- חוסם עורקים רוסי. 

איך זה עובד? לוקחים חתיכת בד שנקראת "משולש" וקושרים קשר באמצע, את הקשר מניחים על העורק הפנימי של הירך.

קושרים קשר אחד סביב הירך, לוקחים מקל, ועושים סביבו עוד קשר. מתחילים לסובב את המקל, כמה שיותר, עד שהדם נחסם לגמרי לרגל. בודקים דופק בקרסול, לוודא שבאמת עצרנו את הדם.

הייתי הראשונה לתרגל, הילד שתרגלתי איתו היה מאלו שעשו צחוק מכל דבר. ה"בעייתי" של הקורס. אחרי סיבוב וחצי הוא כבר צרח מכאבים. 

הוא החליט שהוא נוקם, ואני החלטתי שאני לא אתן לו את הסיפוק. הגיע תורו, והוא מתאמן עלי. הוא התחיל לסובב את המקל, מקלל שאני לא מתלוננת.. בסופו של דבר המקל נשבר. 

כן, אלו היו כאבי תופת, אבל התלהבתי שאני מסוגלת לעמוד בתחושה בלי להסגיר כלום על הפנים. שם זה ככל הנראה התחיל, אני זוכרת שתקופה ארוכה התנדבתי לתרגולים כאלה, והיום אני מבינה קצת יותר למה..

אז המאזוכיזם שלי התחיל עם אגו, אבל למדתי להנות ממנו ואפילו עוד יותר, כשמדובר בהנאה של שני הצדדים, יש בזה סיפוק אחר.

כל שאר האותיות, שייכות לסיפורים אחרים.

לפני 9 חודשים. 24 בפברואר 2024 בשעה 22:15

מרגיש לי כאילו יש שדה בתוכי, ובעולם מלא בשדים, לשלי לא השאירו מקום.

אבל..

היא כבר לא משאיר לי בחירה,

היא פורצת החוצה בחצי שנה האחרונה,

היא נשמה עתיקה מעולם ישן,

היא רעבה להרגיש מה שלאחרים הובן,

היא פראית ומשתוללת מבפנים,

היא מופיעה לפרקים קצרים,

אני לעולם לא אכלא אותה חזרה.

כי עדיף לתת לה לרוץ חופשיה,

מלהרגיש את עצמי שוב מתכלה.

🕸💀

 

 

לפני 9 חודשים. 24 בפברואר 2024 בשעה 17:24

יש משהו לקראת תחילת שבוע שמביא איתו הרבה מתח.. 

התחושה שהאוויר הופך כבד ודביק, כי יודעים שמתחילים מחדש את המירוץ לשבוע נוסף.

אבל השבוע הזה נקבל הפסקה, ואני כבר מצפה ומחכה, לפרוק את כל מה שמעמיס עלי. 

"אנשים עוצמים את העיניים

ונרדמים כי מאוחר

מה שנשאר לנסות כי בינתיים

אני ערה מהשבוע שעבר"

 

לפני 9 חודשים. 23 בפברואר 2024 בשעה 19:09

מתחשק לי להצליח לתת למחשבות לצאת לי בלי פילטרים. להיות ישירה לגבי מה שאני רוצה בלי המעצורים המטופשים של המוח..

 

 

לפני 9 חודשים. 23 בפברואר 2024 בשעה 9:47

לפעמים הלב יכול להיקרע כשבוחרים, בעיקר את עצמנו על פני אחרים שאוהבים.

כי אהבה היא דבר חסר היגיון, שעלולה להפיל אותנו גם לאבדון.

מוצאים את עצמנו סולחים מתוך אמונה, שהאדם שמולנו אוהב חזרה באותה המידה.

טועים לחשוב שלאחר שסולחים, חוזרים להיות אותם החברים, באותם התנאים.

אבל חשוב להבין שמותר לאנשים לשנות את המקום שלנו בחיים שלהם, ואין כאן על מה להילחם.

גם לנו מותר לשחרר..

לחבק את הזיכרונות המתוקים, לנקות את המתים, לא לתת לנמק לטמא אותנו מבפנים.

 

יש אנשים שלנצח יהיה להם מקום בלב שלי, לא משנה כמה נפגעתי מהם. כי אני יודעת מי הם מתחת לסיפור היבש, של סיבה והתוצאה, הם היו חברים אמיתיים ברגעים אחרים ודברים לא נעשו בזדון.

סלחתי להם מזמן, אבל גם לי מותר לשנות את המקום שלהם בחיים שלי.. בשביל עצמי. אז אמשיך לאהוב אותם מרחוק, פשוט לא אוכל לקרוא להם יותר חברים.

 

*אני עדיין מאחלת לכם מזל טוב ואושר מכל הלב והנשמה ❤️‍🔥*