2 סיבות לעזוב; אחת היא שעמום השנייה היא פחד. בפעם הראשונה אני חתכתי, כי שומדבר לא עניין אותי. בשנייה (גם אני) חתכתי כי זה נהיה קרוב נורא, והוא רחוק מדי. בפעם השלישית החלטתי לגעת. התקרבתי, עם רוך שממיס חומות של נשמות. כמו חומצה. זה שורף, אני יודעת. אז הפעם - הוא חתך, אחרי שביקש ממני שלא. ממ.
הדבר הראשון שעשיתי זה להיסגר, כמו הפרחים שנוגעים בהם בסרט אווטאר? ואז הבנתי שהוא פשוט דפוק כמוני. יש לו לב לוגי, שמגדר סיכונים ומרסן רגשות. יש הרבה על הכף. כשחיברתי את הנקודות ראיתי, הוא עזב כי ההימור עלה גם בשבילו וגם בשבילי. גם בשבילי. לחשוב שהוא שומר גם עליי? זה נשמע טריוויאלי אבל לא קרה לי הרבה. חימם לי את הבטן שהוא לא היה עבד לליבידו - שלי.
אז בלעתי את העלבון (ואת חרדת הנטישה. ואת חוסר הבטחון. ואת האינסטינקט המוצדק להיעלם וכ'ו..) וכשסיימתי לאסוף את עצמי, נשמתי עמוק והודעתי לו: אני מבינה. ומוחמאת. בתכל'ס יש מצב שזה הכי בוגרת שהייתי בחיי וזה היה כי ראיתי אותו - מעבר לעלבון או לשריטות שלי. והוא כאילו קלט את זה - שעברתי איזשהי פריצת דרך בגללנו - ממעט המילים האלו. והאסימון הזה נפל לו מהמוח ועד הלב, להפתעתי. אני מקבלת ממנו את האמת הקרה ואני מעדיפה אותה פי אלף ממילים חמות.
פריצת דרך היא מומנטום, יש לה אדוות, נסחפת על הזרם הזה הבנתי גם שלפעמים ההפך מסוף הוא באמת 'פוס'. פשוט פוס משחק. וזה אצ'יבמנט אנלוקד בשבילי. להצליח לחזור, לנסות להחזיר. להבין שיכולות להיות אלף הפסקות, ואלף סופים. לא רק "סוף". כשהוא חוזר הוא מחלחל ואני נכנעת כמו חול. בכל גל הוא נוגס יותר באי הבודד שלי, הופך אותי לרכה יותר לעקבותיו. ובכל גל הוא ניזון ממני יותר, האוקיינוס שהוא.
https://www.youtube.com/watch?v=eEw1QqxNWAU&ab_channel=Nintendogsmaster3
