שוכבת על המגבת וקוראת ספר, השאגה העשירה של הגלים הופכת לרעש רקע מונוטוני ופריך. אני משכלת רגליים ובזווית עיני רואה את הברך שלי, אני מנמיכה מעט את הספר ומחניקה חיוך כשאני רואה את הסימנים הכחולים על הברכיים. אני עדיין בוהה בספר אבל הראש שלי נודד למאורעות אתמול בלילה והחיוך המרומז שלי נמתח ומדביק את שאר הגוף שלי בהימתחות שלו, מתרפקת בחתוליות על כיסא החוף כשאני נזכרת באחיזה האיתנה שלו בשיער שלי ובאנקה שלי, הנפילה האימתנית שלי מטה לתהומות היררכיית הכוחות בנינו היא פתאומית ומטריפה, הצניחה החד משמעית על ברכיי אל מולו היא כמו השתטחות לתפילה, הוא גבוה כשאני עומדת וכשאני על ברכיי הוא האל שלי, אל ללא רחמים. אני צוללת מטה ובהתאמה- הכל הופך צלול יותר.. אני לא צריכה לחשוב יותר. את חבטת הברכיים ברצפה הקרה אני מרגישה בתוך הנשמה שלי, כמו קליק של חגורת בטיחות. הוא חגורת הבטיחות עכשיו. תהיה התנגשות, יהיה פיצוץ, הכל ישרף סביבנו עוד מעט, הכל ילקח ממני- אבל הוא. חגורת. הבטיחות. ואני סומכת עליו שבזכותו שאצא שלמה מהתופת הממכרת שהוא הרעב שלו לייללות שלי.
אני סמרטוט יפה, חשבתי לעצמי על החוף כשהתיישבתי על הכיסא וסגרתי את הספר שממילא לא הצלחתי להתרכז בו כרגע, מתכוננת להכנס למים, אני סמרטוט יפה כשאחרי שהוא מפיל אותי מהרגליים, הוא מנגב איתי את הרצפה וגורר אותי מהשיער על ארבע לחדר, זורקת אותי על הבטן ומצייר עליי בעלות, כמו חתימת הדיו הממשי על הקניין הרוחני. וכל מכה שלו מחלחלת לי לתוך האגו, מרככת אותו עד שהוא הופך לאבק, מהאבק הזה אני נוצקת לתבנית חדשה, תבנית של חפץ, אמנם החפץ הכי יקר בבית, אבל חפץ. נזכרת בזה שהוא הביט בישבן שלי ואמר 'אני חושש שלא תוכלי ללכת מחר לים'. נזכרת, מחייכת וקמה באיטיות כמעט מתריסה, נותנת לכל החוף לראות את שאר הסימנים שהוא השאיר על הישבן שלי והולכת הכי לאט שהלכתי בחיים שלי, לתוך המים.
אני לא מתביישת בזה שאני סמרטוט יפה, אני גאה בזה.
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/b6/fd/ed/b6fdedc7df031b99df588a9624ad3f99.jpg