תרימי את התחת שלך, חתיכת כלבה מפונקת, ובואי הנה.
הוא עמד במרכז הסלון, הדי העלבון שלי עוד מתמסרים בין קירותיו. אני הייתי נטועה, עם כל העצבים שלי, על אחד מכסאות הבר שליד המטבח, בקושי יכולה לשמוע אותו מעבר לזעם שבחריקת הלסתות הנעולות שלי.
את יכולה לתת לי את המבט הזה עד מחר, העצבים שלך לא מפחידים ולא מרשימים אותי. בואי הנה. הוא אמר והחווה עם הסנטר על הרצפה מתחתיו, מסמן לי בדיוק איפה זה ה"הנה" שהוא פוקד שאבוא אליו.
פתחתי את הפה לירות עליו עלבון עסיסי שקשור לזה שצריך להיות חכם כדי לדעת ממה לפחד אבל הוא קטע אותי בהברה הראשונה-
גם הרהיטות שלך לא מפחידה אותי. אל תגרמי לי לבקש ממך לבוא פעם שלישית.
אז קמתי שלובת ידיים ובאתי. מביטה לו בעיניים ורוקעת בכוח עם העקבים על הרצפה בכוונה, כמו ילדה, כי הוא ביקש ממני ללכת בשקט בגלל השכנים למטה.
הוא דווקא חייך, להפתעתי. הבלבול מהתגובה שלו הפך מהר מאוד לפחד ומצאתי את עצמי מחרישה צעדים באמצע ההליכה, בעודי חוצה את הסלון לכיוונו. עד שהגעתי אליו הלב שלי כבר פרפר בפראות, אבל לא וויתרתי, עמדתי על שלי. לא התיישבתי למרגלותיו כמו ששפת גופו ציוותה, אלא נעמדתי מולו, זקופה בטוחה בעצמי. החיוך שלו התרחב.
הרבה משחקים אפשר לשחק איתי, הוא לחש ולקח חצי צעד לסגור את המרחק בנינו, אבל משחקי כוח זה לא אחד מהם. החיוך שלו נעלם באחת כשהוא ליפף את ידו סביב הקוקו שלי.
הדבר הבא שרקע בכעס על הרצפה היו הברכיים שלי.
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/d3/2e/0e/d32e0e9eba8f1f3a8357684734b2725a.jpg
