ממוחי הקודח

איזה יום ארוך. היא הגיעה למשרד בשמונה וחצי, אחרי סופשבוע ארוך אבל לא ממצה, וגילתה שהמחשבים נפלו. פעם זו היתה הזדמנות לנוח עוד קצת עד שהתקלה תתוקן, אבל מאז שמונתה לאחראית צוות היא היתה האחראית לנדנד לצוות הטכני ולהחזיר את העבודה לסדרה. 

בעשר בבוקר, אחרי שעה וחצי של צעקות שהסתיימו בתיקון חלקי, נכנסה לישיבת הנהלה שבועית, ויצאה משם עוד יותר עצבנית. שוב הפילו על הצוות שלה את כל המשימות שאף אחד לא רוצה לעשות, שוב היא תצטרך לרדות בעובדים המסכנים שלה כדי לעשות משהו שמישהו אחר היה צריך לעשות לפני שבועות. להפסקת הצהריים שלה היא לא יצאה, כמובן, אכלה כריך עלוב עם סלט דלוח ליד השולחן במשרד ואחרי חמש דקות המשיכה בעבודה.

היא לא התכוונה לצעוק על החנון הנמוך מהצוות שלה, אבל הפאשלה שלו היתה כל כך קולוסאלית, שלא היתה לה ברירה. היא זימנה אותו אליה למשרד, התחילה בדיבור תקיף אך רגוע, ולאט לאט הרגישה שהיא לא מסוגלת לעצור את עצמה. היא ידעה ששומעים אותה בחוץ, מעבר לקירות הדקים, אבל זה לא היה לה אכפת. האדרנלין פשוט השתלט עליה, והיא הוציאה עליו את הכל. אחרי כמה דקות, כשישב שם עם זקן התיש הממורטט שלו וספג בפרצוף הלום את הצעקות (אם זה היה סרט מצויר, השערות שלו היו עפות אחורה), היא אפילו התחילה קצת ליהנות מזה. כשהתחילה בפעם החמישית משפט ב"אם עוד פעם אחת..." נדמה היה לה שהיא אפילו קצת נרטבת. אבל אז הוא יצא מהמשרד שלה, חפוי ראש, והשגרה היבשה חזרה. 

כמה שעות לפני כן, עוד חשבה שתצא הביתה בחמש וחצי, גג שש, אבל הפאשלה של החנון השאירה אותה שם עד שמונה. התאונה באיילון, כמה קילומטרים לפניה, הבהירה לה שזה ממש לא היום שלה. ורק כשבלמה והצטרפה לעדר העומדים בפקק, חשבה בפעם הראשונה באותו יום על הבית. היא כבר ידעה מה מחכה לה שם. בהחלטה של רגע החלה לחייג את המספר שלו, כדי להגיד לו שהערב לא.

נכון, כבר חודש שלם שזו מסורת יומית קבועה, חודש שלם, וזה עושה לה את היום, ואין כמוהו והכל, אבל הערב היא היתה חייבת הפסקה. היום הזה גמר אותה. הוא בטח יבין. 

ממתינה. בטח תיכף יחזור אליה. 

הפקק השתרך, לא זז, אבל אז, כדרכן של תאונות, הכל פשוט השתחרר, ותוך שבע דקות היא היתה בבית. הוא עוד לא חזר אליה. לא נורא, חשבה לעצמה כשעמדה ליד הדלת, תיכף אגיד לו פנים אל פנים.

היא פתחה את הדלת, ודבר ראשון ראתה את הטלויזיה הדולקת. איזה ריאליטי מטופש ששניהם אוהבים. אחרי שניה ראתה את הצלחות על שולחן הסלון - החביתה, הסלט הקצוץ דק, פרוסת החלה והחומוס שהיא אוהבת. ככה היא אהבה את ארוחות הערב שלה, פשוטות, כמו של פועלי בניין.

ואז ראתה את הבייבי דול הוורוד. ואז ראתה אותו. עין וחצי על הטלויזיה, חצי עין פוזלת לעברה. יד ימין מונחת לידו על הספה, שתי אצבעות זקורות מעלה, מחכות.

מבעד לערפל היום שמעה אותו אומר: "האוכל שלך מוכן. התוכנית התחילה לא מזמן. תוך חצי דקה אני רוצה לראות את החליפה הזאת שלך מקופלת על הכיסא במטבח. את העקבים את משאירה. הבגדים להלילה כבר פה. המושב שלך מחכה לך." 

הוא נענע את שתי אצבעותיו, מסמן את המיקום המדויק להניח בו את ערוותה המגולחת, ואז, מבלי להרגיש, כל שריריה נשמטו, ובאופן אוטומטי, אצבעותיה פשוט נשלחו בזריזות לכפתור העליון של החולצה.

היא ראתה אותו, ופשוט שכחה איך אומרים "לא".

כמו בכל החודש האחרון.

***

למחרת, כשהתעוררו, פתאום שאל אותה "תגידי, חיפשת אותי אתמול בערב?"

היא הנהנה. "שום דבר חשוב," אמרה.

כשהכל נגמר, כבר היה אחרי תשע.

היא היתה מותשת. הפעם הוא באמת תיזז אותה. בהתחלה לא הבינה למה אמר לה לארוז כל כך הרבה. הרי זה לא שהם נוסעים או משהו. כולה ערב אחד, שלוש-ארבע שעות. הרי גם הבייביסיטרית שלהם מוגבלת בזמן.

אז למה צריך גם שמלת ערב שחורה, גם שורטס ג'ינס וגופיה, גם שני בייבי-דולים (אחד עם תחרה, אחד בלי), וגם טייטס וחולצת בית גזורת-צווארון? (מזל שההיא מהגרעין עוד משמשת אותה לספונג'ה מדי פעם). ומה הקטע עם שלושה זוגות תחתונים וארבעה זוגות נעליים? כשהגיעה, כמה דקות אחריו, האסימונים התחילו ליפול. היא ראתה שהוא תלהבין שני החלונות מין וילון דק ארעי , שהגיע עד גובה המותניים.  

אם כן, זו הולכת להיות תצוגת אופנה פרטית.  

אחרי חמש הדקות הראשונות, שהיו תמיד שונות מזו ומזו אבל בדרך כלל כללו דחיפות קלות, שתיים-שלוש אצבעות בתוכה, וכמה ספאנקים קלילים אך מהדהדים באזור הישבן, הוא אמר לה לקום, לקחת את הדברים ולהיכנס אל מאחורי הווילון.  

ואז הוא התרווח על המיטה, ובמשך שעה וחצי היא עברה בין ידיו בכל השילובים האפשריים. שמלה עם טייטס, בייבי דול עם נעלי עקב, שורטס עם מגפי ברך, גופיה בלי כלום. ובכל פעם שיצאה הזמין אותה להיות לצידו. פעם בשכיבה, פעם בישיבה על המיטה, פעם בעמידה מעליו, פעם בעמידה מתחתיו. עם החולצה הגזורה ביקש ממנה לכרוע לצידו על הרצפה במשך חמש דקות וללקק את כפות רגליו. היא לא זכרה מתי נהנתה ככה. בעצם, היא לא היתה בטוחה שהנאה זו המילה. היא פשוט לא זכרה מתי קיבלה כל כך הרבה תשומת לב. מתי הרגישה שלכל סנטימטר בגופה יש חשיבות קיומית, ושאין פיסת עור שלא שווה לגעת בה. והוא נגע בכולן.  

אז כן, כשהוא אמר שזהו, היא היתה מותשת. ובניגוד לרצונה, בניגוד לכל דבר שתכננה אי פעם לעשות, היא נשכבה על המיטה והעיניים פשוט נעצמו מאליהן. היא לא ידעה כמה זמן ישנה. היא רק ידעה שכשפקחה את עיניה, הפה שלה היה מלא.

והערב כאילו התחיל מחדש.

היא הופיעה בדירה שבה קבעו, הקדימה בדקה.

הוא ידע שתקדים. הוא כבר הכיר אותה. הכיר אותה היטב, כבר יותר מעשר שנים, אבל בעצם, לא כמו שהכיר כל קפל בגופה, כל נקודת תורפה על עורה, כל גומחה בתוך תוכה שמתאבנת בעונג מהנגיעה הכי קלה.

וככה הוא אהב את זה. להכיר את הגוף על בוריו, אבל תמיד להיות מופתע מאיזו גחמה מחשבתית. משהו שיזכיר לו שהיא עדיין אדם, בשר ודם, עם רצונות ותחושות ואפילו מגבלות וגבולות. כל הפתעה כזאת היתה בעצם בשורה בשבילו: הנה עוד משהו להכניע.  

היא לבשה שמלת טריקו אפורה עד אמצע הירכיים, ונעלי בובה אדומות (לא עקבים, בחיים לא עקבים. שתזכור את מקומה לידו). על כתף ימין השתלשל תיק קטן ואדמדם. בדיוק כפי שביקש. הוא ידע בדיוק איך נראים התחתונים, אבל עדיין חיכה במתח לרגע שיתברר לו שצדק.  

עוד לפני שהספיקה לשמוע את הדלת נסגרת מאחוריה, יד ימין שלו כבר לפתה את לחי שמאל של ישבנה, ויד שמאל אחזה בשדה הימני, מעל השמלה. הוא ידע שזה גומר אותה, העובדה שהגפיים הארוכות שלו מגיעות לכל מקום על הגוף הקטן שלה.  

היא הביטה בו במבט מתמסר, כמעט חלול. הוא ידע שהיא רק מעמידה פנים שכל רצונה החופשי התנקז מגופה, הוא ידע שמאחורי העיניים האלה מחכה הבזק שובב שרק מחכה למרוד.  

בין דלת הכניסה לחדר השינה הפרידו רק שלושה צעדים, אבל הוא העדיף לקחת אותה אל הסלון. יד שמאל עברה גם היא אל הישבן, התחלפה עם חברתה, והוא דחף אותה קלות לעבר הספה. היא נדחפה קדימה בדיוק במידה, לא בהתנגדות ולא בהגזמה. נדרשו עוד כמה דחיפות קלות כאלה כדי להשכיב אותה על הבטן, מרוחה על הספה. כשהגיעה לתנוחה הרצויה, רכן לעברה ולחש באוזנה "ברוכה הבאה. אלה יהיו המילים האחרונות שאגיד בשעה הקרובה. מעכשיו, האצבע שלי תדבר. עוד מעט תגלי מה תפקידך היום."  

הוא יכול היה להישבע שפניה התעוותו בעונג עוד לפני שנגע בערוותה. כשהסיט עוד את השמלה כדי לפנות מקום לכף היד כולה, ראה שלבשה תחתונים ורודים. הוא ביקש סגולים.

הנה עוד משהו להכניע.