לפני 9 שנים. 30 בספטמבר 2015 בשעה 7:35
ועוד פעם הציפיה הזאת.
אם לא הספיקה התחושה הזאת של אובדן השליטה שהרגישה כשעמדה מולו, אם לא הספיקו 36 השעות שהיתה צריכה להתהפך עם עצמה עד שקיבלה את ההחלטה, עכשיו החיים לקחו ממנה שוב את השליטה - פעם בבוקר עם ההשכמה המאוחרת, ועכשיו שוב.
ואם יש סימן ברור לאובדן השליטה המוחלט שלה, זה האורגזמה העצמית המטורפת הזאת על האסלה. מה נסגר איתה?
עד שלשום היא תמיד הרגישה כל כך מהודקת, כל כך בטוחה בעצמה, כל כך לא ראתה את העולם ממטר, והנה היא יושבת ודוחפת לעצמה אצבעות כמו איזה נערה מתבגרת שמפנטזת על החתיך של השכבה.
בחמש אחר הצהריים, מישהי מהאמהות בגן שהתנדבה לוועד פותחת קבוצת וואטסאפ של כולם, וכמובן שעד הערב כולן חופרות כאילו אין מחר. חבורת עלובות.
בשעה שש חמישים ושמונה מגיעה בקבוצה הודעה ממספר לא מוכר, בחתימת gal cohen, ולפני שהיא קוראת אותה היא בטוחה שזאת אחת האמהות. בטח שינתה מגלית.
ואז היא קוראת את ההודעה:
"ערב טוב לכל ההורים, מזכיר שראש השנה מגיע השנה מוקדם מהרגיל, אז נא לכתוב איגרות שנה טובה לילדים ולשלשל אותן לתיבה שבכניסה לגן. חוץ מזה מזכיר שכל מי שעוד צריך לתת לי תשובות, בבקשה שיחזור עם תשובה עד מחר אחר הצהריים. בבוקר אני לא אהיה."
הברכיים שלה כמעט כושלות כשהיא קוראת את זה. היא יודעת שהוא מתכוון אליה. והיא יודעת מה הוא מצפה לשמוע. והיא יודעת שהיא הולכת לאכזב אותו. גם את עצמה?
ההודעה הזאת שלו מעוררת כמובן סערה בקבוצה: "תשובה על מה?"
"גל, באיזה עניין?"
"לא זכור לי שדיברנו על משהו באסיפה..."
"זה בקשר לאלרגיה של יואבי?"
אחרי חמש דקות, גל כותב שוב:
"לא לדאוג, זה לא בקשר לאלרגיות. אלה שדיברתי איתם יודעים על מה אני מדבר."
זה נכון. הם יודעים.
*
בבוקר, כאמור, הוא לא שם. היא כמעט זורקת את הקטנה והולכת. ושוב הבושה הזאת. איזו אמא נוראה.
מה שכן, היום היא לא דפקה הופעה. ג'ינס מתקופת ההריונות וחולצה פשוטה עם צווארון תחרה. הכי צנוע בעולם. שיקפוץ לה. שיקפצו לה כולם.
*
כשהיא מגיעה לגן בארבע, הוא שם. פעם ראשונה שהיא רואה אותו מאז הערב ההוא. הוא נראה לה בגובה שני מטר וחצי. היא יודעת שזה לא הגיוני אבל ככה הוא נראה.
הוא מדבר עם שאר ההורים, מדווח להם כאילו כלום על הילדים שלהם ועל מה שהם עשו היום ומה הם אכלו ומה הם שיחקו, ובין לבין הוא מבקש ממנה, כאילו בדרך אגב, לאוזני כולם, שתישאר רגע אחרי שכולם הולכים כי יש משהו שהוא רוצה להגיד לה. היא שוב מרגישה עירומה כשהוא אומר את זה. היא בטוחה שכולם מסתכלים עליה, אבל שניה אחרי זה מתנערת ומבינה שהכל בראש שלה.
הקטנה ניגשת אליה ואומרת שתהל, שהיתה איתה בגן הקודם, הזמינה אותה אליה והיא רוצה ללכת לשחק אצלה. היא מסכימה בלי לחשוב, ותוך שניה מבינה מה היא עשתה. אבל אז כבר מאוחר מדי. שתיהן כבר רצות בחדווה אל הדלת, ולך תשכנע אותה עכשיו שבעצם תישאר איתה.
אלוהים. היא צריכה ילדה בת 4 שתגן עליה. מה נסגר איתה.
הקטנה הולכת עם תהל ואמא שלה, והיא מחכה שהוא יסיים את השיחות עם כל האמהות המעצבנות.
בשעה ארבע עשרים ושלוש הגן מתרוקן, ונשארים רק שניהם.
היא.
והוא.
הוא עומד ליד דלת הגן, והיא באמצע החדר, כמו דחליל. היא מרגישה כל כך מכוערת בג'ינס הענקיים האלה.
נדמה שעוברת שעה עד שהוא אומר משהו, ואז הוא פותח את הפה והיא קולטת שעברה רק חצי דקה:
"הדבר ההגיוני לעשות עכשיו היה לנעול את הדלת. אבל זה יהיה קצת טיפשי. את ילדה גדולה. את יודעת את מקומך. את יודעת שאם תרצי לברוח מכאן, הדלת פתוחה ושיהיו לך חיים נפלאים.
אבל כאמור, שנינו כבר יודעים את התשובה שלך, תחתונים אדומים. שבי. אנחנו צריכים לדבר."
.
.
.
"לא על הכיסא, מצחיקה. על הרצפה."
הישבן שלה גולש מכיסא הגן הנמוך ישר אל הרצפה, והיא מרגישה כאילו מישהו קשר לה חוטים לידיים והיא איבדה כל יכולת תזוזה רצונית.
"יופי, עכשיו כשאת שם, אני אשמח לשמוע את התשובה שלך."