בשמונה וחצי בערב המובילים סוף סוף הולכים.
אני מביטה מסביבי ולא מאמינה: כל הסלון מלא ארגזים, קומות קומות של ארגזים, וכל החיים שלנו בתוכם. המטבח כנ"ל. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה קורה בחדרים. והעייפות, איזו עייפות.
אני מתלבטת איפה להזיז קצת ארגזים כדי לנשום - במטבח כדי לאכול ארוחת ערב קטנה, או בסלון כדי להניח את הרגליים לחמש דקות. ואז אני מבינה שאם אשכב על הספה, כבר לא אצליח לקום אחר כך, ואני לא רוצה לבלות את הלילה בסלון.
אתה יוצא מהשירותים וביחד אנחנו מזיזים את הארגזים שמקיפים את השולחן במטבח. אנחנו מורידים מהשולחן את התיק שארזנו לנו ליום המעבר, את גליל הניילון הנצמד הגדול שהמובילים שכחו מאחוריהם, ואת השקית עם הנורות ומפצלי החשמל שאתה מתעקש לקחת איתך בכל פעם שעוברים דירה.
את המקרר כבר סידרנו כשהמובילים עוד היו, אז אנחנו אוכלים שתי ביצים קשות מאתמול, קצת לחם עם טחינה וסלט קטן. אתה מחייך אליי, וחיוך הפטרוזיליה הקטן שלך יחד עם הבטן המלאה עושים לי תחושה של בית. נראה לי שיהיה נחמד פה.
אחרי הארוחה אני אומרת לך שאני חייבת להתקלח, נותנת לך נשיקה קטנה והולכת. אני פותחת את מזוודת הבגדים שהכנו לנו בצד, מוציאה משם טרנינג, חולצת סוף מסלול מהוהה ותחתונים, מניחה אותם על המיטה הלא-מוצעת ונסגרת בחדר האמבטיה.
אני נותנת למים לשטוף מעליי את העייפות, אבל יודעת שעוד נשארה לי מספיק עייפות ללילה שלם, אולי גם לחצי בוקר, אם לא אתעורר בשש לאטרף של פריקת ארגזים. מבחוץ אני שומעת רעש גרירת ארגזים, ובתוך תוכי מקללת אותך על זה שאתה מתחיל לפרוק כבר עכשיו, אבל גם קצת שמחה. פחות עבודה למחר.
אני סוגרת את הטוש, מתנגבת היטב ויוצאת עטופה במגבת. אני נכנסת לחדר ומגלה שהבגדים שהכנתי נעלמו מהמיטה. במקומם נח שם גליל הניילון הנצמד של המובילים. לידו פתק קטן: "כשתסיימי עם כפות הרגליים תקראי לי." מבעד למבט המיטשטש אני רואה שיצרת חלקה קטנה של רצפה לצד המיטה, בין הארגזים, קצת יותר גדולה מהגוף שלי. הרגליים שלי נתקפות חולשה איומה, אבל לעייפות יש רק חלק קטן בזה. מצד אחד, אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי. מצד שני, מה חשבתי לעצמי. אני הרי מכירה אותך.
אני מניחה את המגבת על המיטה, גוררת את הרגליים בקושי אל מרכז הגומחה ומתיישבת על הרצפה הקרירה. הידיים שלי רועדות מקור, מעייפות ומהתרגשות, ואני בקושי מצליחה למצוא איפה לפתוח את הגליל. אחרי שני סיבובים של גירודי ציפורניים סביב הניילון, אני סוף סוף מוצאת, ומתחילה לקלף אותו.
אני מכופפת ברכיים, מצמידה את כפות הרגליים שלי היטב, מציבה את הגליל מעליהן, ומתחילה ללפף. וללפף. וללפף. אני יודעת שאתה רוצה חזק. צמוד. לוחץ. כשאני כבר כמעט ליד העקבים, אני שמה לב שקצה הציפורן של הבוהן מבצבצת החוצה, ועושה סיבוב נוסף למעלה. אתה לא תסבול פספוסים.
באמצע הדרך בין העקב לקרסול אני עוצרת. אזור האגן שלי חווה את הטמפרטורה המוזרה ביותר שהרגשתי אי פעם. הישבן שנוגע ברצפה שולח גלי קור לכל סביבתו, ומקבל בתשובה גלי חום ולחות שבוקעים מאזור המפשעה.
אני קוראת בשמך. לוקח לי שניה להבין שיצאה לי לחישה מהפה, ושאין סיכוי שתשמע. אני מכחכחת בגרוני וקוראת לך שוב.
אתה נכנס, דוחק הצידה ארגז שמפריע לדלת, רואה אותי מאחוריו ומחייך. זה אותו חיוך מהארוחה. עכשיו אני מבינה כמה לא הבנתי כלום באותו רגע. "ילדה טובה," אתה אומר. "עכשיו תשכבי על הגב."
אני ממהרת לעשות כמצוותך, נהנית מהשניה הראשונה של הצינה על גבי החשוף.
את חצי השעה הקרובה אתה מקדיש לעיטוף מיומן ומושלם. אתה מתחיל בקרסוליים, ממשיך בשוקיים, סוגר לי את הירכיים (אני מרגישה איך הזיעה ומיצי התשוקה שלי מתערבבים בנקודת החיכוך בין הירכיים), ממשיך בישבן וסביב המפשעה, אחר כך המותניים, הבטן, הידיים שמוצמדות לצד הגוף, החזה (כמה שהחיכוך הזה מוזר ונעים ומטריף ונעים ומוזר), ועוצר סנטימטר לפני הצוואר. אני לא מפסיקה להסתכל עליך לאורך כל זמן עבודתך.
רק כשאתה מגיע לצוואר אני קולטת פתאום את תחושת הצפידות. אני פשוט לא מסוגלת להזיז שריר מהחזה ומטה. האזור הפעיל היחיד הוא בור המפשעה, כי שם נותר מעין חלל שהניילון לא צמוד אליו. מזווית העין אני מבחינה בשכבה של אדים שהצטברה שם על הניילון. אף פעם לא חשבתי שזה יכול להתאדות. כל יום מגלים דבר חדש.
אתה מבחין במבט המלוכסן שלי ואומר "great minds think alike". אני לא כל כך בטוחה למה אתה מתכוון, אבל אז אתה יוצא וחוזר עם סכין יפנית והאסימונים מתחילים ליפול.
אני משמיעה ציוץ קטן של אימה כשאתה מכוון אותו לאזור המפשעה, אבל אז נזכרת באיזו מיומנות עבדת עד עכשיו, ונרגעת. מתמסרת. אתה חותך ריבוע מושלם של ניילון בדיוק מעל הכוס שלי, מתחיל לשחק לי בדגדגן ובתוך 40 שניות אתה כבר עם שלוש אצבעות בתוכי, עם כל הצפיפות. עד כדי כך חיכיתי לך.
אני לא יודעת לאן להוליך את העונג. פשוטו כמשמעו: אין לי לאן. הגפיים שלי, שרגילות כל כך להתעוות ברגעים כאלה, פשוט לא מסוגלות לזוז. בלית ברירה, כל התחושה מתמקדת בכוס עצמו. אבל לאט לאט כבר אין לה מקום שם. היא מטפסת בתוך גופי, עולה ועולה ועולה, עד שאני לוחשת באין-אונים: "מותר לצרוח?"
אתה מהנהן קלות, והכל משתחרר. פתאום, אלוהים יודע מאיפה, מגיעה היד השניה שלך אל הפה שלי ודוחפת לתוכו את התחתונים שהכנתי לי קודם. כן, מותר לצרוח, אבל רק אתה תקבע כמה.
כשגמרתי, אתה קם לרגע. אתה ניגש לארגז די גדול שעומד בפינת החדר, בדיוק ברווח שבין הקיר למיטה, פותח אותו ומוציא מתוכו סט מצעים, כולל שתי כריות. השמיכה והכריות כל כך גדולות שהן תפסו ארגז שלם, ולכן כשאתה מסיים לפרוק את כל הסט, הארגז כבר ריק. אתה מציע את המיטה יפה-יפה, מתפיח את הכריות, מוציא מהמזוודה טרנינג, חולצה ותחתונים לעצמך, ושניה לפני שאתה הולך להתקלח, אתה אומר לי "תישארי פה". יופי, מצחיק מאוד, אני חושבת לעצמי. אבל רק מהנהנת במבט מזוגג.
אני שומעת את זרם המים ומדמיינת אותך שם. הרפיון המוחלט שפוקד אותי עכשיו מתמזג באופן מוזר עם נחישות לפרוץ את חומת הניילון הזו ולהצטרף אליך. אבל אין לי שום סיכוי.
אתה חוזר לחדר, לבוש לשינה, מכבה את האור, אומר לי "לילה טוב, גוף קטן וצייתן שלי" ונכנס לשמיכה.
בתוך החושך אני מנסה להבין מה קורה פה. זהו, ככה אתה תשאיר אותי כל הלילה? על הרצפה, בלי לזוז? אני נאבקת עם עצמי: לומר משהו ולהסתכן בעונש? לא לומר כלום?
בסוף אני לא מצליחה להתאפק. בקול חלוש אני אומרת "ומה איתי?"
אתה מרים את הראש מהכרית, מדליק את מנורת הלילה, מחייך ואומר "אה, נכון, איך שכחתי."
אתה ניגש אליי, אוחז בשכמותיי ואני בטוחה שתיכף תתחיל להתיר אותי.
במקום זה, אתה מרים אותי כאילו הייתי שטיח מגולגל, גורר אותי לעבר הארגז הריק, ואז מניף אותי, מכניס אותי לתוכו ומשעין אותי בזווית של 70 מעלות על פינת החדר, כשרגליי בפינה התחתונה הנגדית של הארגז. הארגז שעון מצידו השני על המיטה, וכך איננו נגרר מכובד משקלי.
אתה חוזר למיטה, ושניה לפני שאתה מכבה את האור, אתה אומר: "עוד ציוץ אחד ממך, ואת מוצאת את עצמך עם הרגליים על הקיר והראש בארגז. אני רוצה שאת הלילה הראשון בבית החדש שלנו תזכרי טוב. לילה טוב, טורטיה קטנה ומגולגלת שלי. נתראה בבוקר."
נ.ב.: לא תאמינו איך מצליחים לישון כשממש עייפים.
