"אנחנו חושבות שזה יהיה טוב אם תצא לחופשה קצרה"
אני נותן להן מבט מבולבל, למרות שהרגשתי שזה הולך לבוא. אני יושב מול שלושתן. שלושת המוזות שלי, אריס, אניו ואתנה. אה, סליחה, שכחתי לציין שבניגוד לסיפורים הקודמים שלי, הפוסט הזה הוא כולו בדייה. אך תשארו עמנו.
אני יושב במשרד שלהן בקומה המיליון אלף בערך. הן קראו לי כי... טוב אולי עדיף שהן יסבירו.
"אנחנו לא חושבות שזה עובד. לאחרונה התחלת לצאת הרבה יותר, התחלת לרדוף זיונים כאילו אתה איזה דושבג בדרום אמריקה, אתה מאונן כמו חייל בעמדה וזה לוקח לך את כל הזמן! את כל התשומת לב!"
"אההה..." אני מגמגם למשמע האמת, "אני מאונן כולה פעמיים ביום"
"שטויות! עוד השנייה הזין שלך יתחיל ללבוש את כף היד כבוקסר! אבל זה לא העיקר. העיקר זה שאתה לא מפוקס. יש לך עוד דרך ארוכה לפניך, ואתה צריך להתיישר עליה. היציאות האלה לא עובדות. הבנות האלה לא שוות. הגיע הזמן להתמקד במטרה"
אני מקווה שהן בעדי. ושהן לא נגעלו מדי מהקטע של הלעשות ביד. הן בכל זאת שוות בטירוף, יושבות בכיסאות מנהלים מעור, עם חליפות נשים עם מחשוף נדיב ועקבים שחורים. השיער שלהן חלק ומבריק והעיניים שלהן שורפות בי חורים. זה די מובן מאליו, כשלוקחים בחשבון את העובדה שדמיינתי אותן, אבל הן עדיין מרשימות.
"אני מבין מה אתן אומרות... וחשבתי על זה גם... אבל מה אני אמור לעשות?"
"נקרא לזה חופשה... תפסיק ללכת למסיבות, תפסיק לחשוב כל הזמן על סקס סתמי, תפסיק לפרטט. תעשה רק את מה שאתה צריך לעשות."
"אבל איך אני אמצא אותה אם אני לא אחפש?"
"אנחנו נדאג שהיא תחכה לך כשתסיים..."
אריס מביטה בי בעיניים הירוקות הממיסות שלה. היא שמה את היד שלה עליי ומושכת אותי. לא משיכה עדינה, היא מכאיבה לי, אבל כאב שמראה דאגה.
"אל תדאג, אנחנו נשמור עליה. אנחנו נחכה עד שהכל יגמר. אם זה יגמר בפסגת ההר, אז היא תטפס לשם איתך. אם זה יגמר כשתשרוף הכל לאדמה, היא תחזיק את הלפיד לידך"
מכל אחת אחרת זה נשמע מגוחך, אבל אריס מכירה אותי. היא יודעת מה אני מחפש. אני מנסה לשמור על הפאסון הגברי שלי ליד הבחורות הקשוחות האלה, אבל דמעה בודדת יורדת לי מעין ימין. בניגוד לציפיות שלי, הן לא צוחקות. הן באמת מגנות עליי.
"טוב.. אני אצא לחופשה.."
אני קם מהשולחן ויוצא מהמשרד שלי. אני לוקח את הארגז ושם את הבגדים השחורים, את האזיקים ואת הקונדומים בפנים וסוגר אותו טוב טוב. הן שלחו שומר אחריי כדי לוודא שאני באמת עושה את זה. זה בסדר, אין להן מה לדאוג. אני כבר השלמתי. אני מביא לשומר את הקופסה ואומר לו:
"מה שאתה לא עושה, רק תשמור על מה שיש שם. עוד מעט אני חוזר לקחת הכל בחזרה."
הוא לא משנה מבט, אבל אני בכל זאת מבין שהוא מבין אותי. הוא לוקח את הארגז ואני הולך למעלית. כשהדלתות מתחילות להיסגר אני לוחץ על הכפתור והדלתות נפתחות מחדש. כל הקומה מסתכלת עליי, השומר במיוחד. הוא מהדק את היד על הארגז. אני מוותר על איזה רעיון שלא חשבתי עליו, לרוץ ולקחת את הקופסא ולאזוק את עצמי לשולחן. כנראה שאני באמת יוצא לחופשה. טוב. סבבה. מה עכשיו?
