הזדמנתי היום בפינה בעיר, שבה ביקרתי, במקרה הטוב, פעם-פעמיים בחיים.
סתם רחוב בחלק הישן של העיר. סתם שכונה נחמדה, אבל לא במיוחד. סתם.
אני יודעת שיש בתוך השכונה הזו גינה ציבורית עם מתקנים צבעוניים וספסלים, שאותה פעם שלפתי מזיכרוני והכנסתי לסיפור הזה (החלק השני שלו "היא. יש לי אהבה אילמת".)
שאלתי את עצמי לא פעם למה דווקא בה בחרתי כדי למקם בתוכה את הגיבורים.
לא יודעת.
פשוט... כשחשבתי עליה ועליו, ראיתי אותם יושבים שם, בגינה הזו. וכשתיארתי את ההליכה הספק ביחד שלהם - ראיתי אותם דווקא בנקודה הזו, ליד המכולת.
היום, כשחניתי ליד המרכז המסחרי ההוא, נשארתי לשבת באוטו ובהיתי בעוברי אורח. ניסיתי להבין למה דווקא שם.
לא הצלחתי. נזפתי בעצמי על ההתעסקות בשטויות, יצאתי מהרכב וחזרתי אליו אחרי שעה וחצי, כשאני לגמרי לא חושבת על הגינה ועל מה שמסביבה.
התיישבתי, פתחתי את החלון ואז...
השם שלו, שלא צוין בסיפור, אבל לגמרי חרוט על ליבי, התנוסס על המספרה מולי.
וליד המספרה ראיתי חנות למזון וציוד לבעלי חיים.
ואז הבנתי שתת המודע שלי לפעמים מבין יותר מכל מה שאני מנסה לגלות בצורה יזומה. והוקל לי.
בדרך הביתה כמעט התקשרתי אליו לספר על התגלית, ואז חשבתי שהוא אפילו לא יודע שהסיפור ההוא נכתב עליו.
והוקל לי פעם נוספת.
ולא, לא התקשרתי.
