היום, בדרך הביתה (הזמן היחיד שלי בשקט, עם עצמי) חשבתי שאין דבר כזה "אדם שלא איכזב אותך" אף פעם. כי כולנו מאכזבים אחד את השניה (ואחת את השני, ואחד את השני, ואחת את השניה) כל הזמן.
ומי שבסופו של דבר נשאר בסביבתינו, הם אלה שאיכזבו אותנו בצורה... מממ... נסלחת. והיכולת שלנו לסלוח להם כל כך תלויה בזמן, במצב הרוח, ביכולת להכיל את האכזבה... שום דבר לא אבסולוטי, גם לא זה. והכל עניין של טיימינג, כמו כל דבר בחיים כמעט.
-----------
עדיין בוהים בי ברמזורים. קטע כזה, אני תמיד תוהה מה גורם להם.*קריצה* סימפטית אני כן, אבל לא אחרי יום עבודה עמוס ובוא נודה - חם מדי.
היום קלטתי שעוד אחד, בן 50 בערך, פוזל לכיווני ברמזור בשדרה הארוכה בדרך הביתה. הוא אפילו עשה לי סימנים עם היד. התעלמתי, כמובן, והמשכתי הלאה. ברמזור הבא, הוא שוב נעמד משמאלי. ושוב עשה סימנים, האידיוט. לבשתי את הפרצוף הכי זועף שלי וסובבתי את הראש ימינה.
ברמזור השלישי, כשהוא פתח את החלון, פתחתי גם אני, כדי להגיד לו שבשביל אדם בגילו, הוא מתנהג בילדותיות בלתי הולמת.
החלון נפתח, וכך גם הפה שלי, ואז...
"גברת, את נוסעת בלי אורות, אני מנסה לסמן לך, אבל את לא מסתכלת עלי!"
אתם מסמיקים בדרך כלל?
הגברת המפגרת הזו - הסמיקה. :)
