אנחנו יושבים בבית קפה.
אני מולו עם הסיגריה הנצחית שלי.
מסתכלת ונהנית מהנוף של פניו המצוירות במכחול של צייר המוכשר כמו שד.
הוא מספר לי על עצמו, בצורה כרונולוגית מובנית, ואני מקשיבה לו ולא מורידה ממנו את המבט.
הוא מרגיש טוב תחילה. הוא מרגיש כמו בעוד פגישה רגילה בבית קפה, שבו התפקיד שלו הוא להקסים אישה.
וזה לא קשה לו. הוא למד למצוא חן. הוא רגיל למצוא חן. הוא יודע שהוא יפה.
אבל אז אני מתחילה לדבר.
ומסבירה לו מה אני רואה בו. מנמקת. מביאה דוגמאות.
ואומרת לו להוריד את היד שמיד עם תחילת הנאום שלי מתמקמת על שפתותיו:
הוא מסתיר פנים.
הוא מתוח נורא.
הוא מתרחק קצת, זז בחוסר שקט, מתיישב אחרת, נועל את הידיים מתחת לשולחן.
ואני ממשיכה. ומסבירה. ומנתחת. ומחייכת. קצת. כי היופי הזה שלו כל כך מיותר עכשיו.
כי מה שמעניין אותי, ועל זה אני באמת מסתכלת, זה הבור הגדול הזה שנפתח בפניי.
הבור של נזקקות.
המראה הזה מרגש אותי.
אני נעצרת לכמה שניות ורואה עוד בורות של צורך בעיניו.
"אני מבין למה כל זה יהיה טוב בשבילי", הוא אומר לי בסוף. "אבל מה זה ייתן - לך?"
ואני עונה לו. ומוסיפה לבסוף, משועשעת, שמלבד כל הדברים שפירטתי, אני אשתמש בו גם פיזית.
והוא מיד נרגע.
הרי פיזית - זה כבר משהו מוכר יותר. ברור יותר. רגיל יותר!
פיזית הוא יודע להיות טוב.
והפנים היפות שלו שוב לובשות ביטחון עצמי.
ואני הולכת לכיוון האוטו ומחייכת לעצמי.
הבור הזה שלו מאוד סקסי.
אני חושבת שיהיה מעניין למלא אותו בי. :)
________________
אייל, אם במקרה תעבור בסביבה, ותזהה את הטקסט, אז - נכון, הוא נכתב בעבר וכבר פורסם. לפני 4 שנים.
והיום הוצאתי אותו שוב, כי יש לי סיבה לכך. :)