האומץ לחלום

השלב הבא שלה היה לגרום לי לעשות כל מיני דברים במשך היום.

כשהיא אמרה לי תלבש את התחתונים הוורודים של אשתך וככה תלך לבית הכנסת בבוקר, חשבתי פסדר, מה יכול להיות.

אבל כשביצעתי, והרגשתי איך זה בקושי עולה עלי, ולא תופס כלום, פתאום אני קולט שאני מגורה ברמה שלא הכרתי.

המבוכה גמרה אותי,

הבלבול. רגע מי אני בכלל? איך זה יכול להיות שזה ככה משפיע עלי.

ואני קולט שאני לא מצליח להמרות את פיה.

יום שלם הייתי קשה שם למטה, מגורה כל היום, מסתיר את הבליטה, ויודע שעוד רגע יקרעו התחתונים של אשתי.

ההרגשה הייתה מבלבלת ומרגשת כאחד..

אני היחיד ככה? כולם משוגעים כמוני?

היה לי מוזר כל כך