Mirage

So, today marked the end of this season of an anime called 'Osomatsu-San'

 

It was a wild ride of watching a series that was probably composed while the writers were under the affects of cocaine and whatever other drugs they do in Japan.

 

Goodbye my sweet Ichimatsu, you were a wonderful Dom to Karamatsu.

Your relationship was wonderful while it lasted.

 

http://41.media.tumblr.com/f53e770daf8adc4bf8015137a6702cdb/tumblr_ny1v9rQIS71um8tzfo1_1280.png

 

I hope for another season.

 

(I'm still not drunk enough to contain all the feeeeelllllls)

(stfu, i know how to spell anal in hebrew)

 

God bless gay men and the wonderful enthusiasm they bring to the world of kink...

http://www.advocate.com/love-and-sex/2016/3/22/39-sex-toys-every-gay-man-should-try

(some male nudity, lots of anal-related toys)

 

I'm so used to seeing these toys in websites with epilepcy-inducing flashy images of scarcely clothed women and cock-shots.

Or maybe I just really like how very pristine everything looks inside that frame.

Anyways, I have to say most of these toys look very appealing like this. (alhough, the ocassional photos of fit men might be confusing my better judhement)

So basically, the one definite way to win my heart is to offer me back scratches.

The kind where you really go between softly scratching your nails over the entire expanse of a person's back, then the finger tips, then some nice good hard scratches, and back to stage one and so on and so forth,

And like where you tease the areas of the ribs, and neck and under the armpits (just, yknow, to hear the person squeal) and then after a while you move to combing your fingers over their scalp.

 

I'm a master at back rubbing. My back rubs bring all the bitches to ma yard yo.

Like, my one true ticket to popularity amongst my classmates is literally just that. Also the massages I give.

 

But being the kindhearted, giving person that I am - I find myself very rarely on the receiving end of such luxuries.

 

So yeah. If I'm already attracted to you and there is good chemistry there then by doing so you will win already 80% of the points towards my being your lawfully bedded slave.

 

Ok, I might be blowing things a bit outta proprtion.

(Or am I...?)

 

Also, I recently watched the Deadpool movie - which is pretty hot.

I mean, cmmoooonnn its Ryan Reynolds. The guy's been starring in my fantasies since 'Party Liaison' and the character of Meghan in the movie is a pretty hot Domme (she totally owns Wade's ass).

And there was a lot of text and subtext and sub-text (hah! see what i did thar?).

 

Other than that I kinda just hate my life as it is right now.

Nothing bad about it, I just feel stuck, which leads to my being snarky.

I go around giving all the snark.

And I basically ignore everyone on this website as part of this snark, so yeah, nothing personal...

Probably...

אני מנחשת שאני לא היחידה שלימדו אותה להסתכל על דחייה כאילו היא דבר שלילי.

לפעמים להיפך, זה מאפשר זמן נוסף ללמוד, לצמוח להתפתח ואולי להסיק מסקנות על 'מה לא עבד הפעם'.

 

שזה גם כמובן מתייחס למערכות יחסים, אבל לא לזה באמת התכוונתי.

 

דחיתי את הלימודים בעוד שנה.

 

הסמסטר הזה אני לוקחת כמה קורסים, אבל שנה הבאה אני צריכה לחזור על קורס חובה מה שאומר שאני 'נשארת כיתה'.

ניסיתי שלא, כי רציתי להמשיך עם המחזור שלי. רציתי להיות עם אותם חברה הזויים ולעבוד איתם ביחד על פרוייקט גמר.

אבל אני מבינה עכשיו שזה לא באמת משנה.

 

כבר גיבשתי את החברויות איתם. הם יודעים מה הערך שלי בתור בנאדם להתייעץ איתו, לקבל ממנו חוות דעת ורעיונות, שיש לי עין עיצובית ויד טובה. ושאני פתוחה וחברותית מספיק לדבר גם אם לא נהיה באותה הכיתה. אני מקווה שהחברויות האלו יצליחו להשתמר.

 

החלטתי שאם כבר אני מורידה עומס, אז להוריד כמות גדולה שלו.

פשוט לקחת אוויר ולנשום נשימה עמוקה עמוקה.

 

והאמת היא, שעכשיו כשיש לי אוויר לנשום אני רוצה לחזור בbaby steps חזרה לעולם הבדסמ.

 

בלי לחצים.

 

פשוט לקחת את הדברים בקלילות.

סתם לצאת ולבלות. מה שיזרום.

בעולם של משחקי כוח ושליטה, איך אנחנו מתמודדים עם חולשה?

מחלות, מגבלות, רגישויות?

 

אני במצב לא טוב. הגוף שלי חלש. הזנחתי את הבריאות שלי בשנה האחרונה.

ואני שוכחת שניסו ללמד אותי שהדבר הכי חשוב זה הבריאות.

Your health is your weatlh.

 

זו בטח קלישאה, אבל כדי להגיע להעולם הזה צריך להגיע עם גוף בריא ונפש בריאה.

כרגע אני מתמודדת על שניהם. לחץ, סטרס, עייפות, חולשה. מעין מעגל קסמים מסתחרר.

 

אני לוקחת הפסקה טיפה כדי לטפל בעצמי, לעשות כנראה איתחול, ולשקול מחדש את הבחירות בחיי.

אני מתארת לעצמי שכשהתואר ייגמר לא אהיה מאלו שיחטפו אותם למקצוע או שיהיו להם המלצות מזהירות.

אני אפילו לא יודעת אם אמשיך באופן כנה לפעול בתחום כמקצוע.

 

יכול להיות גם שאני אצטרך את ההפסקה הכי גדולה בעולם בסוף התואר, אבל מה שכן זו הרפתקה שאני ממש שמחה שנכנסתי לתוכה.

עכשיו רק לסיים אותה כמו שצריך.

 

אז את ההרפתקה הזו, של העולם הזה שאני בהחלט לא סיימתי איתו, אני שמה בצד לבינתיים.

אז, זו סוג של פרידה.

אבל במבטא שוורצנגרי מסוקס, אני מבטיחה, בעיקר לעצמי -

I'll be back

http://vignette1.wikia.nocookie.net/villains/images/d/d3/730px-Kyubey.jpg/revision/latest?cb=20120621114250

 

זהו קיוביי. בהתחלה הוא נראה לא מאיים, אפילו נחמד.

 

בהמשך מתברר שהוא דמות זדונית שמפתה נערות תמימות לחתום על חוזה כדי לנצל את הרגשות שלהן.

 

הוא ממהר מאוד להלחיץ אותן ולהבטיח להן לממש את משאלותיהן כדי לסגור את העסקה.

 

הוא גם חרא קטן ועקשן שכשאומרים לו שלא מעוניינים הוא נדבק וממשיך להציק עד שישיג את מבוקשו.

 

לא כזה אכפת לו אם זה בא על חשבון הצד השני, או אם זה בסופו של דבר הרסני.

 

עצרתם פעם לשאול את עצמכם - האם אתם קיוביי?

 

 

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם פרספקטיבה.

מצד אחד היא חשובה, מצד שני להשיג אותה זה אחד הקשים.

אוקיי, אז הגעתי למחשבות האלה דרך העובדה שהיום הייתי חייבת לצייר בפרספקטיבה.

מה לעשות, כנראה שמזוכיזם זו תכונה שמיתרגמת גם לתחום שבו אני בוחרת לעסוק.

 

אבל אז חשבתי על האנלוגיה שבין פרספקטיבה בחיים ואיך היא אולי יכולה להקביל לפרספקטיבה בציורים.

והצלחתי למצוא משהו חביב, להלן:

פרספקטיבה בציורים היא משהו שצריך להתאמן עליו המון.

פרספקטיבה בחיים? כנראה שגם על זה צריך להתאמן המון.

 

וגם - אם בציורים פרספקטיבה נותנת נופח ומעשירה אותם, הרי שגם בחיים כך הדבר.

 

על מה יש לי פרספקטיבה?

בפעמים הראשונות בהן הרגשתי רגשות עזים כלפי אחר או אחרת התגובה לה זכיתי היתה דחייה.

פסדר. אז חיי הם לא לקוחים מאחת הנובלות בעלות הרומנטיקה האפית שאני נהנית לקרוא.

התוכנית הסופית היא תמיד להזדקן באותה בקתה שורצת חתולים (עם מרתף בדסמ, על פי הצעה שניתנה לי לאחרונה).

אני אצטרך רק לזכור להוציא רישיון לשוט-גאן לפני שהלאצהיימר ימנע זאת ממני.

 

אבל למרות החיספוס, אני שומרת על שביב תקווה. כל יום בו אני חיה, זה עוד יום שאפשר לנסות שוב.

 

גם דומה שבדסמ מוציא ממני מחדש רגשות עזים כמו פעם.

אני מתרגשת יותר, אני סקרנית יותר. חזרתי להאמין שיש לי למה לקוות, גם אם זה קלוש.

גם אם מסע החיפושים שלי מאווווד מוגבל בתקופת הלימודים.

 

עדיין, זה כיף שיש משהו שמחזיר לך את התקווה. ושיש חברים וארועים לצפות לקראתם שאני יכולה להרגיש קבלה על מי שאני.

 

ועוד משהו להריץ בחיפוש של פאנארטים בטאמבלר ופאנפיקים בao3.

 

אבל הנה עוד משהו מגוכח בנוגע לחיי.

להיות ביסית ובדסמית לא הספיק לי. הו לא. אני פוג'ושי, שזה עוד ארון שלא מדברים עליו ביום-יום.

ולצד כל אחד מהנל יש חוצץ שמפריד אותו מהאחרים.

מחכה ליום שבו אוכל להרגיש בנוח להסיר את כל החוצצים ולצפות בכאוס משתולל.

אבל בפרספקטיבה.

כאן מרסלין הקטנה כותבת.

 

היה לי דיון מעניין על ההבדל בין אלו שחושבים על בדסמ כשוטים, אזיקים וקולרים.

ויש את אלה שחושבים על בדסמ כדרך חיים, כצורך שהוא לא רק פיזי- אלא מנטאלי.

ולא עושים הפרדה בין השניים.

 

שהתפקיד של השולט הוא גם להוביל, להדריך, ולטפח את הנשלט.

קשר שמצמיח ומעצים את שני הצדדים.

 

ואז עולה השאלה הרטורית - אז מה אם הצורך שלי בשליטה הוא לא רק מיני?

מה אם הצורך שלי בשליטה הוא גם כזה של פוקוס, של יצירת מסגרת ומשמעת?

 

מה אם אני צריכה השגחה של מבוגר אחראי שיודע להיות תקיף כשצריך אבל גם אכפתי ומבין?

 

מה אם אני רוצה שיתפסו אותי כשאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומשקרת ומנסה להתחמק ולהסתיר?

ושלא יתנו לי להתחמק כשאני ממציאה תירוצים?

 

ושיעשו את זה, מתוך אכפתיות, מתוך רצון אמיתי לא לוותר לי ומתוך הבנה שהרגעים האלה שאני מוותרת לעצמי - זה הרגעים שהכי קשים לי, שבהם אני הכי צריכה את אותה תשומת לב.

 

וכן, כאילו סבבה, יש עונשים. בכיף, למה לא.

אבל בסופו של יום, זה גם חלק מהכיף, וגם חלק מכל העסק.

על כל נפילה - יש תוצאות ואחריות שצריך לקחת.

 

לפעמים זה מפחיד אותי כמה קל לי לברוח, וכמה קל לאחרים לתת לי את המרחב הזה.

אבל בשלב מסוים אני רוצה שיתפסו אותי וינערו אותי.

פיזית.

לא בכעס.

אלא כשמנערים מישהו מחיבה, עם חיוך ואומרים לו, קדימה, הוא צריך לדבר על הדברים, להוציא הכל החוצה ואז לקחת את הצעדים הלאה.

 

לא יודעת לאן אני הולכת עם זה.

אני רואה את כולם נותנים פתאום למיניות שלהם להתפרץ ולהשתלט וזה טיפה מצחיק. זה קצת כמו ילד שגילה משהו חדש ועכשיו הולך לספר לכל מי שהוא יכול עליו.

 

זה קצת מה שקרה עם האמנות הפוסט-מודרנית שאיבדה כל מסגרת וכיוון, היא פרצה גבולות ונעשתה סופר יצירתית אבל פתאום נעשתה מאוד מאוד אבודה.

מיניות היא דבר שאפשר לעצב - כמו שעשו בהודו עם הקאמה סוטרה, כמו שעשו ביפן עם הגיישות, וכמו שעושים בבדסמ.

 

אבל המיניות הזאת קשורה מאוד למנטאליות, לאופן חשיבה. והדיכוטומיה - ההפרדה - שעושים בינה לבין הדרך שבה החיים הוא טיפה מגוכח בעיניי.

אבל בסדר, אנחנו בתקופה שבאופן גלובלי המיניות מתעצבת מחדש בתרבות המערבית.

מעניין מתי המחקרים הפסיכולוגיים של מיינדפולנס יתחילו להתייחס גם לבדסמ, אלא אם כן כבר יש כיווני מחקר כאלה שאני לא יודעת עליהם.

 

ובנושא אחר לגמרי - עוד 10 ימים לסמסטר חדש.

אני חסרת מנוחה.

מקווה שאצליח לדחוף את עצמי להדביק את הפער ולא למעוד וליפול לתהום...

טוב.

אז בוא נגיד שאם הגעתם לשלב שבו אתם קוראים בלוגים אז אתם כנראה במצב טוב של סקרנות.

בין אם הגעתם לזה כי רחרחתם נשלטת לא מוכרת ורציתם לראות מה היא כותבת, ובין אם כי פשוט חיפשתם כותרות מעניינות בבלוגים וחשבתם שאולי הכותרת הזו תוביל אתכם למשהו מעניין.

 

בכנות?

אין לי מושג אם הכתיבה שלי מעניינת.

מבחינתי זה מסוג הדברים האלה שיום יבוא, אני אסתכל על מה שיצרתי, אכבוש את הפנים שלי בידיי וארגיש כל כך מובכת על האידיוטית הקטנה שכתבה את הדברים בזמנו.

בינתיים, אני כותבת, כדי שגם אני בעתיד תוכל להסתכל אחורה ולראות את הדרך אותה היא עברה - אותה דרך שמצפה לי. (אי מתארת לעצמי שזו לא ממש ציפייה כמו חרדה קיומית.  מן כזה'אוי שיט, מרסי מתקדמת בדרך. מהר, הזעיקו את הקופים המעופפים!!')

 

אבל מכל המקומות לכתוב בהם, למה אני כותבת כאן? מה אני עושה באתר הזה?

טוב, אז נתחיל מההתחלה.

 

היי, אני מרסי.

זה לא השם האמיתי שלי.

השם לקוח מדמות מהממת מהסדרה Adventure Time.

זו דמות שנפגעה מאוד מאביה.

זו דמות שצברה המון כוח מתוך הרצון לעזור לאחרים.

זו דמות אבודה שמחפשת להשיב את האמון שלה באחרים.

וגם יש לה גרסת ג'נדר-בנט סופר סקסית (מרשל-לי). טוב סטינו. אבל כל האתר הזה עוסק בסטיות אז שיהיה P:

 

קראתי המון המון לפני שהגעתי לאתר הזה.

קראתי את כל סדרת The Hammer של Sean Michael

אחר כך עברתי לGuards of Folsom של SJD Peterson

לפני זה קראתי סיפורים של TwistedHilarity וIDLocke שבהן הן מתארות קינקים שונים ומשונים - בונדג', ספאנקינג, עינויי פטמות וכו'...

 

לא הייתי בטוחה אם הדברים שאני קוראת הם מגרים ברמה הרעיונית או שאני בסדר עם לנסות את הדברים בעצמי.

מספר ארועים בשנה האחרונה הוביל לכך שמצאתי עצמי מגיעה על ההתחלה למסיבת פליי - רציתי לראות את הדברים חד וחלק, עם אנשים שעוסקים בזה ברצינות.

והיה לי נחמד לגלות שהייתי ממש בסדר עם זה.

אחרי כמה מסיבות בהן פשוט צפיתי מהצד ודיברתי, אזרתי אומץ והתחלתי להתנסות בעצמי.

אני מגושמת, אני עושה טעויות, כבר פגעתי בשולטת שהיא בלי קשר לעולם השליטה בנאדם מקסים - זו פשוט היתה טעות להגיד לה כן מההתחלה, אבל גם מזה למדתי החכמתי וצמחתי.

באופן אירוני, בונדג' שהיה הדבר שהכי תפס אותי מכל הדבר הוא הדבר שהכי פחות יצא לי לנסות בעולם השליטה עד כה.

 

מה שתפס אותי בסיפורים האלה, מעבר לתיאורים מאוד ארוטיים של תחתים וזרגים והמון חילופים של נוזלי גוף הוא העוצמה של נשלטים והרמה שבה מוקירים אותם, מוקירים את היכולת שלהם לוותר על השליטה.

לחלק זה בא יותר בקלות, לחלק פחות - אבל המקום הזה שבו אתה סומך על הבנאדם מספיק כדי לחשוף את עצמך הוא מקסים בעיניי.

ואני חושבת שהדבר היותר מהמם הוא השולטים שמתוארים בסיםורים האלה. כמה שהם בני אדם ובני תמותה.

 

אני נהנית לקרוא כמה היכולת לשלוט ממלאת אותם בתחושת גאווה וסיפוק כשהם יודעים כמה השליטה שלהם מטפחת ומצמיחה את הנשלט.

אני לא ארצה להיות בצד השולט, למרות מה שאנשים חושבים עליי. אני סופר שתלטנית ביום-יום. היי, אני אנימטורית. אתם יודעים כמה שתלטנים אנחנו? תחשבו על זה שאני צריכה לדאוג שדמות תזוז נכון 25 פריימים בשנייה. שהכל יהיה פיקס. זה ברמה הזאת.

זה ברמה שאני יודעת להדריך אנשים, להוביל ולהביע את דעתי. זה ברמה שאני בסופו של יום יכולה לנהל אחרים כשאני צריכה.

ואני טובה בזה.

 

אני לא צריכה לשלוט במישהו אחר.יש לי מספיק מזה. אני כנראה אוכל לשלוט, אבל זה יהיה כזה 'מע. שיהיה'. זה לא מרגש אותי.

מרגש אותי יותר להיות בצד השני. בצד שמרשים לו להתפרק. בצד שדואגים לקשור אותו כדי שהוא לא יברח ויתפזר לחתיכת. בצד שמצליפים בו כי הוא סופג כל כך הרבה וכל כך לא יודע איך לשחרר. בצד שמחזיקים אותו אחר כך, עד שהוא נרפה לחלוטין.

בצד שצועק בכאב או בעונג והוא קולני.

בצד שבונים לו באופן הדרגתי מסגרת וחוקים ובכל פעם שהוא מפר אותם יש עונש - לא כדי להיות רעים. אלא כדי להזכיר שלכל טעות יש תוצאה וצריך לשאת אותה ואז היא נגמרת וממשיכים הלאה. וגם להזכיר ששמים לב.

וכשהוא עומד בציפיות? יש פרס. פרס אמיתי. כזה שמתאים לנשלט.

 

ומה עוד אני עושה באתר הזה?

אני ילדה.

לא נו, אני מעל גיל 18. אל תהיו מצחיקים.

אבל הדינמיקה שהכי מעניינת אותי הי DDLG - Daddy Dom/Little Girl.

גם כי זה קינקי בטירוף.

אבל גם כי אני רוצה מישהו אכפתי שאני אוכל 'להתיילד' לידו.

שהוא ידע שהפרס הכי טוב בשבילי הוא דובי, או סרט יפה לשיער, או שמלת לוליטה, או פשוט לשבת ולראות יחד סרט מצויר.

 

ואז אני מפסיקה להיות ילדה.

אני אישה צעירה.

ואני פה באתר הזה כי אני מחפשת כמו כולכם, כמו שהייתם כשאתם עוד חיפשתם.

האמת?

אני לא חושבת שאמצא כאן את מה שאני מחפשת.

 

מי שמגיע לאתר הזה מחפש ממש כמוני. אבל לא כולם פה עשו מחקר וחושבים על עולם הבדסמ כמוני. ברור שזה בסדר, אבל לך תסביר עכשיו דברים מורכבים כמו שליטה מנטאלית, קשר 24/7, קילור וכו'... אלה דברים מורכבים ומסובכים מדי למי שבא לחפש זיון מזדמן, ולפעמים לא מוכרים ואפילו זרים לחלוטין בקרב מי שחדש בתחום ורק רוצה להתעניין.

ורוב הותיקים תפוסים או נשואים.

אז מה נשאר לי?

להתנסות איפה שאוכל עם מי שאוכל, ולקוות לטוב.

זה עוד צעד קדימה, מבחינתי.

 

ובחיי ששום דבר אני לא משיגה בקלות -

זה פשוט המזל שלי.

אז אני אנצל את ההזדמנות להרים כוסית (אפשר גם כזו עם ציצים ותחת) לחיפוש.

 

ומקסימום תמצאו אותי עוד 20 שנה בביקתה קטנה עם מלאאאאאאאאאאאא חתולים.

ואז תדעו שלא מצאתי שולט אנושי, אבל היי, גם חתולים הם סוג של שולטים - פשוט מאוד: הם -מרשים- לך לגעת בהם.

(קיצר, עזבו. לא צריכה שולט. רק תצילו אותי מעצמי חחחחחח)

 

 

אז למה אני באתר הזה?

כי אני אופטימית, כי אמרתי לעצמי אולי. וגם כי לפעמים נפתחות כאן שיחות מעניינות שהן לכל הפחות מאתגרות ומעשירות.

My favourite poem, read with the amazing voice of the one who wrote it.

Neil Gaiman and Amanda Palmer are my spiritual adoptive parents.

 

This is dedicated to all the littles out there still looking for a Daddy/Mommy Dom.