לפני 5 שנים. 30 במרץ 2019 בשעה 18:16
לתת למחשבות לדהור קדימה
לרחף
לדמיין.
השאלה רק איך לא מתרסקים בסוף לקרקע
הכל תלוי באומץ
לפני 5 שנים. 27 במרץ 2019 בשעה 14:51
היא מחכה
היא עייפה מניקוטין מעצבים
מכל דבר שקשור אליה
לפני 5 שנים. 12 במרץ 2019 בשעה 18:26
ורק שם אני מוכנה לוותר על השליטה.
ורק שם אני מרגישה שאני יכולה לתת לו להוביל, ולהסתכל עליו מלמטה בעיניים מעריצות.
ורק שם אני יודעת שיש לטירוף מקום.
מסיכה בתוך מסיכה בתוך מסיכה, הקסם הגדול הוא לקחת את הראשוניות הזו ולשזור אותה בחיי היומיום, לתת לה לבצבץ בין כל המסיכות. בצורה הכי טהורה, מזוקקת ושפויה שיש
לפני 5 שנים. 11 במרץ 2019 בשעה 21:29
בכל יום שעובר הדפים מצהיבים עוד קצת, הופכים מרופטים בקצוות
ובכל יום מחדש אני צריכה לבחור האם לשקוע לתוך הבנאלי המאלחש והמגונן, או להישאר שם בחוץ, חשופה, פגיעה, ולהאמין.
ולפעמים זה לא יותר מאשר לאסוף רסיסים רסיסים של אור
לפני 5 שנים. 10 במרץ 2019 בשעה 22:22
חוסר שקט פנימי, רצון לברוח מהכל אבל גם לעצור לרגע ולנשום
התלבטויות, חששות, לופים של מחשבות שאני לא מצליחה לעצור.
בדרך כלל צומחים מזה דברים טובים, אבל הפעם אין לי סבלנות לכאבי הגדילה
לפני 5 שנים. 18 בפברואר 2019 בשעה 21:31
לנשום.
להיות אמיצה,
להחזיק מעמד,
להכיל את החששות והפחדים,
להכיל את הרצונות.
שלו.
האחד בו בחרת,
האחד שאת מתאמצת לרצות.
האחד בו את עדיין לומדת לבטוח
לפני 5 שנים. 8 בפברואר 2019 בשעה 9:35
להכיר באמת, בלי ציניות, בלי חשדנות, בלי לחפש משמעויות נסתרות בין המילים.
להכיר באמת, לדבר בכנות, להוריד את החומות.
להכיר באמת, לשים את הכל על השולחן, להניח את הלב בידיים שלו ולדעת שהוא לא יפגע.
זה היה החלום בגיל 16, זה נשאר החלום בגיל 30.
הלוואי ואני אזכה להגשים
לפני 5 שנים. 6 בפברואר 2019 בשעה 0:08
בסופו של דבר הכל מתמצה לכמה שאלות פשוטות.
כמה עוד לסמוך?
כמה עוד לחכות ולהאמין?
מתי מגיע הזמן לקום וללכת?
לפני 5 שנים. 27 בינואר 2019 בשעה 15:46
ואולי, אולי הפעם
לא יתרסק לי הלב 😢
לפני 5 שנים. 30 בדצמבר 2018 בשעה 19:40
עכשיו כשהכל חשוך ושקט, ואין יותר ענייני יומיום שיסיחו את דעתי.
האם אני עדיין מסוגלת לעמוד מול מי שאני, מול מה שיש ומול מה שאין?