הכל תלוי באומץ

לפעמים כל מה שבחורה רוצה זה שמישהו יקלף לה תפוז.

וכאילו, גם ביטחון תעסוקתי, דירה נחמדה ומישהו שיאהב אותה ויגרד לה בגב.

אבל כרגע אני לגמרי אסתפק במישהו שיקלף בשבילי תפוז.

הייתי מצפה שבגילי אני כבר אצליח לעשות את זה בלי להשאיר אחריי זירת אסון... אבל לא.

אני מרגישה אותה מטפסת לאט לאט למעלה, קובעת לה אחיזה בנקודה שבין הלב לגרון. כל נשימה הופכת למאבק, כל מחשבה סופה להתפזר ברוח.

אנחנו כבר מכירות מזמן. היא יודעת שאני אלחם בה ואנצח. אני יודעת שזה ייקח זמן.

ועכשיו רק לנשום, רק לנשום.

להסיט את המבט, לאטום את האוזניים. לא להתרגש מנבואות הזעם שהולכות ומסתבכות אחת בשנייה, יוצרות פקעת ששואבת ממני את כל החמצן.

לטפס על הקירות, ולנשום.

מחר כבר יהיה יותר טוב

אנחנו מוצאים ומאבדים, נפגעים, כואבים, מקווים, מתאבלים

מאות אנשים עם מטרה אחת משותפת, למצוא את האחד או את האחת. כל כך קל ליפול לתהומות של ייאוש, כל כך קל להיפגע, לדחות ולהידחות.

ואני בוחרת להיות נאיבית, בוחרת להאמין, בוחרת לקוות.

בצד אחד הנאיביות, בצד השני השנאה העצמית ואובדן התקווה. ובכל פעם שאני שומעת לא, מאבק אדירים מתחולל בין שני הקצוות האלו. בין הצד שמאמין, ובין הצד שמפחד שאולי כבר פספסתי את הרכבת

להמתין לך בנשימה עצורה

לנסות ולנחש איך תפתיע אותי הפעם. לגלות שיש לך רעיונות אחרים לגמרי בשבילי...

לבחור להיות למטה, להיות על ארבע, לשים את עצמי בידיך. מתוך בחירה, מתוך אמונה בעצמי ובך.

לבחור להישלט, מתוך תעצומות הנפש.

אין שום דבר שמשתווה לזה

חבל שהיום זה רק בגדר פנטזיה

״היי, מה שלומך?״

5 שנים עברו מאז השיחה הראשונה ההיא, ואני עדיין זוכרת את הקול שלך. ואני עדיין זוכרת את ה״קליק״ הקטן הזה, שתי דקות לתוך השיחה שלנו. איך בבת אחת כל החלקים נפלו למקום הכי נכון שאפשר. והחיבור הזה בינינו, שהיה כל כך מהיר וכל כך מוחשי. אף פעם לא שאלתי אותך על השיחה ההיא, אף פעם לא הייתי צריכה. אני יודעת שזה היה חזק עבורך כמו שזה היה בשבילי.

עוד נעביר אחד את השנייה עשרות מדורי גיהנום. ואני עוד אכעס, אבכה ואאבד את הביטחון. ואני עוד אכאב ואתאבל על מה שהיה ונעלם.

אבל אז, למשך תקופה מאוד מאוד מוגבלת, הרגשתי שהכל יכול לקרות.

לא דיברנו כבר יותר משנתיים, ואני מתלבטת אם הגיע הזמן לכתוב לך. הכאב והגעגועים עדיין כאן, אבל לא בגלל זה. אני במקום אחר היום, הרבה מזה בזכותך. האופטימיות, האמונה, החוזק. הם בזכותך, הם זרעים שאתה זרעת ולא זכית לקצור את הפירות. וזה מצער אותי יותר מהכל

בטח, בטח שאני צריכה להמשיך הלאה. הרי אין שם כלום, ואני בעיקר מאוהבת בפוטנציאל של מה שיכול היה להיות.

אבל כל הזמן יש בי את הדחף למשוך את תשומת הלב שלך, להגיד לך שאתה אידיוט שוויתרת עלי.

וזה כל כך כל כך חסר טעם.

מה לעשות שיש לי יכולת דחיית סיפוקים של ילדה בת ארבע בערך?

אתה אידיוט.

וגם לי לא חסר...

יש ימים שממלאים אותי באנרגיות, שמזכירים לי שיש לי כל כך הרבה דברים להודות עליהם.

והכל בזכות האומץ לעשות צעד קטן מחוץ לאזור הנוחות שלי 😊

(ואומנם זה יכול היה להיות נחמד, אבל זה דווקא לא קשור לשליטה)

גשם, שהופך את הכל לרגוע יותר, קל יותר. וזאת קלישאה ממש שחוקה, אבל לא אכפת לי.

כי סוף סוף הרכבת של המחשבות והדאגות מאטה קצת, והעולם נראה קצת פחות מסובך.

יאללה, שמישהו ירתיח מים לתה

לפעמים כל מה שבחורה רוצה זה מקלחת חמה, קולה קרה ומישהו שיעשה לה נעימי בשיער

אולי יום אחד אני אצליח להשלים עם זה, ולהפסיק להרגיש ״סחורה סוג ב״ רק בגלל המשקל שלי.

אבל זה לא יהיה היום 😔