-

אני, אולי אולי, עשירית הדרך בתהליך המטמורפוזי שנוצר כתוצאה ישירה מהדינמיקה מלאת הדיסוננס בינינו. אני מוצאת את עצמי מצד אחד חבולה, כואבת ומתחננת, מיללת כמו חתולה מיוחמת ומצד שני בכיינית, מעצבנת ומפונקת, מיללת כמו גורה פצועה. אני מרגישה את המגע שאתה מעניק לי ביד חשופה, או בכל אמצעי, בקיצוניות יתרה, מעין סינסתזיה נעימה ומפחידה בו זמנית. חווה קשת רחבה מדי של מחשבות ותחושות שונות ביסודן, כשתכליתן ומקורן אחד.

המילים, הנזיפות, האיפוס הבלתי מתפשר מהדהדים לי עמוק במוח, מזכירים לי שאני נושמת את האוויר שאתה מאפשר לי. מסתובבת בבית או בדרכים, פועמת, ומחפשת כמו משוגעת את הריח שהשארת אחריך על הגוף שלי או בכל מקום אחר.

התעוררתי בבוקר עם רצון גדול לשמוע את הקול שלך. אז ביקשתי הכי יפה שיכולתי. הקונסטלציה לא הייתה כזו שבה אתה נצמד לי לפנים ולוחש לי מילים יפות-רכות-סוטות-נוקשות שמזיזות לי את עור התוף בתוך האוזן, בזמן שהירך שלך צמודה לי לכוס וכפות הידיים שלך שוברות לי את הגרון, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להתניע את היום, עד שתגיע מתישהו בערב.

הרצון הבלתי צפוי הזה הכניס אותי ללופ לא מאוד נורמלי של תחושות שנעות על סקאלה שבקצה האחד הרצון להתמסר ובקצה השני הרצון לברוח. אז אני אוספת את המילים שאתה מפזר לי במהלך היום ועורמת אותן בעדינות מופתית לאורך הקצוות הרחוקים זה מזה, בציפייה לגלות איזה צד יכרע תחת העומס.

אין לי את הזכות לעצבן אותך, אבל ברגע של סתימות יצאו ממני מילים מתריסות שהטעינו אותך בזעם הזה שהתנפץ על הגוף שלי. אני לא בטוחה אם נשכבת צמוד אליי כשסיימת להתפרק כי באמת נרגעת או רק כי ריחמת עליי, אבל ממש באותה שניה נעשיתי קטנה, נוטפת, נוזלת שמבקשת עוד ממך, בלי לדבר.

דיסוננס עצום מאפיין את אותן כפות הידיים שחופרות חונקות מעלפות מאלפות סוטרות. ואחכ עושות קצת נעים בגב או מלטפות ברכות לא ברורה שכזו את הפנים דקה אחרי שאני פוקחת עיניים, מטושטשת מחניקה.

יש רגעים, מעטים מאוד, בהם כל מה שקיים בי מתנקז לנקודה אחת שהיא הריאות שלי. כפות הידיים שלך שלא מאוד מתאמצות, לאט לאט לאט מקשיחות ומתהדקות סביב הגרון שלי. אני תופסת במכנסיים שלך, או באמות שלך, או בכל מקום אחר בך ומרגישה את הדמעות זולגות בצידי האף ועל הלחיים. מתאמצת מאוד לשמור על עיניים פקוחות, כדי לא לפספס אף רגע מהמבט המזוגג, המזוקק המהפנט שלך כשאתה נושם ונושף עליי ואני רק אמצעי לממש איזה משהו שאולי בכלל לא קשור אליי, אבל אני במרכזו קיימת יותר מתמיד.

ואז מתישהו הידיים שלי מרפות ממך ונופלות, העיניים שלי נעצמות ואני כבר לא שם יותר.

באופן פרדוקסלי הוכחתי לעצמי שאני צודקת

ואין שום מקום שבו באמת יש לי מקום

יש דברים בלתי ניתנים לזיוף. כמו להסתובב יומיים וחצי עם תחתונים ספוגים נוזל ברטולין. הכוס שלי מרגיש את מה שהראש שלי לא ממש רוצה. או אולי ממש לא רוצה.

הבילד אפ הזה הורג אותי

מיליוני צרכים

אלפי רצונות

מאות מאוויים

עשרות חשקים

ופחד אחד שמנהל את הכל

- באת לי שנתיים מאוחר מדי.

- אל תדאג, גם ככה לא היית שורד אותי יותר משתי דקות.

לפעמים אני מרגישה שיש לי לב בתוך המוח, פועם בקדחתנות ומזרים מחשבות וזכרונות מלאים בדם. אני קמה עם זה מוקדם בבוקר והולכת לישון עם זה מאוחר בלילה. יש רגעים בודדים דוממים. כמו כף יד על הגרון, לופתת, חזק, לא משחררת.