דוגי סטייל

המסיכה שלי היא אמיתית

מי שמביט בי מלפנים

לעולם לא ידע באמת מי אני

אבל המסיכה שלי היא אמיתית

כל כך טובה וכל כך מותאמת

בעולם בקלות היא משתלבת

כמו תיבה של הפתעות

מציאות נדירות שלא קיימות

בתוכי נמצאות

להוריד את המסיכה

יכול להיות גם קל

זה תלוי מי מולך

וכמה המרחק קצר

המסיכה שלי חוסמת

את מי שרחוק

המסיכה שלי גם בולמת

את מי שמאוד קרוב

אבל מה שהיא עושה הכי טוב

זה לשמור עלי שפוי לרוב

דווקא מי שמביט בי מאחור

כן יודע מי אני

בזמן שאני בתוך עצמי

איני יודע שמתבוננים

רק שם קורים דברים טובים

כשאני לא מודע להתרחשויות

כשאיני שולט בחומר

אני לא עושה טעויות

ואני לא מצפה לגדולות

היגיון כזה מוזר של העולם שאני חי בו

מוריד מסיכה ושם אותה שוב

אינסטינקט כזה שמאוד חשוב

לפעמים קוראים לזה מודעות

אני קורא לזה לחיות ובו זמנית למות.

איך זה שכולם מחפשים ולא מוצאים?

איך זה שקיימים מלא אנשים שכמהים לחצי הזה, שיבין אותם?

איך כולם ככה מסתובבים, מלא מלא אנשים, מלא זמן.

יש לי תאוריה מסוימת לעיניין, קוראים לה "לפרוץ גבולות" והיא כדלקמן:

לא כולם מתנהגים בבית כמו שהם מתנהגים בחוץ, לא כולם מתנהגים במסעדה כמו שהם מתנהגים ברחוב.

העיקרון מובן נכון?

אז כמו העיקרון הזה ישנו את העיניין שלא כולם מתנהגים לבד או מול מישהו מוכר, כמו שהם יתנהגו לזר או לבנזוג פוטנציאלי.

בעולם השליטה, הרבה מחפשים למתוח גבולות ואפילו לא מהפן הסקסיסטי, אלא מהפן ההתנהגותי,

שולט רוצה נשלטת סוררת, נשלט רוצה שולטת חמימה וכן הלאה...

מערכות היחסים הכי טובות בין אם הן וניליות או לא, תמיד נבנות מתוך מקום בלתי צפוי, מקום שבו הטעם נרכש, כי אם זה מושלם, זה משעמם.

המושלם צריך להבנות, צריך לעבור כמה משוכות קשות בדרך, לטעום מהדחיה כמו מהקבלה, ללמוד לפרוץ את הגבולות של עצמך על מנת לקבל את האדם האמיתי שמולך ולא את זה שעדיין מצייר את עצמו מולך. להתעלות מעל הרושם הראשוני, גם כן דפוס התנהגותי שמפיל רבים וטובים...

כשהגבולות של עצמך נפרצים, אתה מסוגל להתבונן אובייקטיבית והכי שווה זה שאתה מגלה מקומות חדשים.

כשהגבולות של עצמך חסומים, אתה לא תראה את מה שמעבר לתחפושת, אתה תדחה וזה יגמר עוד לפני שתתחיל, בהכרח תפסיד.

אי אפשר להיות מחופש, ולחפש מעבר לתחפושת, לכל אחד יש את הזמן שלו, את המשחק שלו ואת ההפתעות שלו, במילים אחרות שווה לחכות לאחרי הפירסומות.

ואני לא אומר שאין אנשים משעממים, שאוהבים ומחפשים את זה משעמם.

אולי זה בכלל רק אני,

אבל תזכורת לעצמי:

להישאר פתוח,

לפרוץ גבולות,

ולאהוב.

צלקת ועוד צלקת

זכרונות מסכין חותכת

יצירות מעשה ידי

העבודה חרוטה עלי

פעם הייתי בנאי

צלקת קטנה בשפתיים

מאיזה פעלול עם אופניים

אל תוך הפנים באמצע הזקן

השיער לא גדל שם מעולם

היא מספרת סיפור ישן

שהייתי כזה פירחח קטן

צלקת ברגל באצבע הקטנה

תזכורת שאסור לקפוץ לבריכה

מים אדומים מהנוזל שבתוכי

ילדים מבועתים שצורחים מסביבי

עד היום אין לי ציפורן

לפחות זה לא קרה לי בבוהן..

חור ביד שהפך לצלקת

קרב עקוב נשיכות וטרפת

מכניס את ידי לתוך הגחלת

נעיצה חזקה ומורגשת

טורפים את כף ידי

והסביבה רועשת

צלקת בפופיק

כמו אדם וחווה

כאילו לא היה לי חבל

שחתכו בלידה

מסמלת אותי בסימן ברור

נולדתי לכאב שבא עם סיפור

צלקות

זיכרונות

סיפורי חוויות

נשיכות של חיות

עבודות וקפיצות

צלקות מביטות

נשארות ומזכירות

שיש לי עוד הרבה

לחוות.

עונג, כאב, חיים.

מדברים בצ'ט, שיחה אש.

עוברים לטלפון אחרי כמה דקות ומדברים עד השעות הקטנות,

למחרת זה כבר כמה טלפונים.

רצינו להיפגש כבר בשישי, אך לא יצא.

מדברים גם בשישי, עד הלילה, ואז.... שקט.

עד אתמול לא דיברנו.

חצות, היא מתקשרת... מפתיעה ללא הכנה מוקדמת.

היא: "התגעגעת?"

אני: "בטח... אבל איפה נעלמת?"

היא: "אני טסה לאמסטרדם לבדי בסוף השבוע... תתגעגע?"

אני: "שמעי לא דיברנו איזה יומיים כזה... מה קרה?"

היא: "מה? דיברנו היום מה קרה לך...."

אני מתחיל לחוש בהזיה "הא?"

היא: "סיפרתי לך שנפלתי היום ולקח אותי אמבולנס ובלה בלה בלה... ואז התעוררתי בבית חולים והתקשרת אלי כשהתאוששתי"

אני בתוך הזיה "שמעי... לא נראה לי."

היא: "מה?! דימיינתי את כל זה?!"

אני: "אמרתי לך שנעלמת לי ליומיים בתחילת השיחה..."

לוחשת לעצמה "מה אני לא מאמינה מה מה, רגע מה..."

ניתוק.

חסמה אותי.

כולכן שבורות.

והיום קיבלתי חור באצבע, לא לשאול איך.

ופתאום בא לי מישהי שתגלגל לי,

פתאום בא לי זוגיות.

גם כן חור.

לא רוצה גבולות

רוצה חזק לחיות

חיכוך גבוה עם המציאות

סיפוק הרגע בכפייתיות

להיות קשור וגם מותר

להפוך עצמי לכל דבר

אני לא אעצור ורק אגביר

אתפלש במה שאיני מכיר

אחצה קווים ואפרוץ קירות

אעוף מבעד כל הדקויות

כי זה לחיות או לא להיות

שאלת השאלות של כל החיים

במקום קירות יש גבולות שקופים

מפתים מעבר

מגרים

רק החזקים שורדים.

זו לא חובה לחיות

זו זכות להיות חיים

לא נדע מתי הסוף יבוא

לא נוכל להאריך אותם

אבל נוכל להיות עצובים,

כואבים,

נבוכים,

נוכל לדחות סיפוקים,

ללמוד לבכות באמת,

להתפרק,

כמו רכבת הרים

להאט בעליה

להאיץ בירידה

ולשמוח,

להתענג,

להאכיל את האגו,

לחייך ולפנק,

לעוף על עצמנו

לא חגורים,

לא קשורים,

משוחררים ברכבת הרים.

בקיצור

חגורות בטיחות זה לחלשים

הנסיעה מהירה ומלאת ריגושים

עדיפים חיים קצרים ומלאים

במקום חיים ארוכים כשחגורים.

לצאת החוצה

לצעוק

את מי שאני

להתנהג

ללא פחד תרבותי

לאמץ

את כולם לעולמי

לפתוח

את הקלפים שלי

להיות

פשוט להיות.

ככה בדיוק

לבושה חצאית טוטו ורודה

עם גופיה לבנה ותנועה מרשימה

בת הים, מלאך מושלם, עוצרת נשימה,

עיניים מחייכות ומעט חוצפה

חוכמת חיים עם קלות דיעה

ספק ילדה ספק אישה

כל תחושה את מרגישה

איך שאת קלה ואיך שאת קשה

הופכת את הכל ומשנה גישה

החצאית הפכה צבעה לשחור

קרעים שחושפים רגליים ועור

גופיה מלוכלכת ואדים של קור

הריקוד הוא שלך וכולם מאחור

מובילה בחושך בחיוך הקפוא

ושם את רוקדת עם רגש אסור

בת השטן, מלאך שחור, משחק מכור,

יציבה והחלטית בטירוף פראי

ככה איך שאת תשארי

איך שאת משוגעת

ככה גם אני.

החלומות האלה בלילה

שמעורבבים ברגש

מקשים על הבוקר של המציאות.

נראה לי שזה בגלל שישנתי באלכסון.