מידי פעם העבר שלי חוזר אליי לביקור קצרצר, לפעמים בלי שביקשתי, לפעמים אני זו שהתגריתי בעצמי. לרוב עולה בי חיוך קטן, כזה שאין בו קנאה או עצב. ועדיין, מחשבה קטנה מתגלגלת בראשי...
לא של חרטה חלילה, אלא של הכרה בכך שכל בחירה קטנה בחיים מובילה אותי לדרך אחרת, שונה, לא מוכרת. לטוב ולרע. ואז אני מנסה לראות האם יכולתי לראות את עצמי שם היום, באותו המקום בו הייתי. והתשובה היא תמיד לא. ולא תמיד אני יודעת להצביע על הנקודה כי הרי הייתי מאושרת, מאוהבת, נאהבת.. ועדיין זה נגמר.
זוכרת את הפרידה הראשונה שלי האמיתית והסופית לאחר קשר ארוך שנים, לא כאבתי על הפרידה כמו על סיומה של אהבה. בדיוק התנגן ברדיו "האהבה הישנה" של שלמה ארצי והתחלתי לבכות. עבר היום בדיוק עשור מאותה פרידה (מצחיק קצת האמת שהיום זה עלה לי למחשבה) ועד היום יש לי דמעה קטנה של עצב כשאני שומעת את השיר. בכיתי על סיומה של תקופה, על השבר הראשון שלי באמונה באהבה.. כן, הייתי אז תמימה וזו הייתה אהבת נעוריי.
היום אני בוגרת יותר, או שלא. אהבתי וכאבתי מאז עוד, בעוצמות שונות כל פעם. ועדיין מתרגשת מעוצמתה של אהבה, מהיכולת של אדם אחר להכנס אל תוך חיי, לליבי, לגופי ולהשפיע בצורה כה חזקה. אז היום אני מתקדמת בדרך שעדיין סופה לא ידוע בכלל אבל אני במקום בו אני רוצה להיות היום ובטוחה שגם מחר.