הוא שוכב מולי, העיניים שלו נעצמות ונפתחות לרגעים, חש שאני מתבוננת בו. הנשימות שלו ארוכות וקצובות. הוא נראה כל כך רגוע ושלו, ואצלי, אצלי שום דבר לא רגוע. העיניים והאף זולגים ונהר של עצב נשפך ממני.
קשה לוותר, להחליט מתי הגיע הזמן להיפרד לשלום. מי אני בכלל שיש לי זכות להחליט על חיים אחרים כשבקושי על עצמי אני מצליחה. קשה לי להגיד פשוט להתראות, בכל פעולה שלך אני מנסה למצוא צידוק לכך שזו ההחלטה הנכונה עבורך. להגיד להתראות לאחר 18 שנים, זה לא קל.
האם הוא יודע מה הולך לקרות, האם חש בעצב מסביבו והכרכור האחרון לליטוף? האם הוא רוצה זאת גם? האם טוב לו או רע לו? כל כך הרבה תהיות בתוכי. לו רק יכל לדבר ולומר לי הכל, הייתי נותנת לו את ההחלטה. אבל כנראה שזו ההחלטה הטובה עבורו.
אז עוד מעט הוטרינר יזריק לך שתי זריקות. אחת תרדים אותך לשינה עמוקה בה לא תרגיש כלום, והשניה, תזרים רעל בתוך גופך הקטן ותוודא שלא תתעורר לעולם.
ומשם לא תהיה דרך חזרה.
אל תכעס עלי. לא על עכשיו ולא על כל הטעויות שבטח עשיתי איתך בכל הדרך הארוכה שלנו יחד. תמיד אהבת ושמחת לקראתי. אומרים שכלב הוא חברו הטוב של האדם ואתה בהחלט החבר הטוב שלי תמיד. זוכרת את הטיולים באוויר הלילה איתך שתמיד היו מרגיעים אותי וכמה פעמים בכיתי לך על הכל. איך היית מפחד מרעמים ורק רוצה להיות לידי ואז נרדם במהירות.
וזהו. עכשיו הכל כבר נגמר וכבר מתגעגעת.
תודה לך! אני מבטיחה שלא אשכח אותך. אני מקווה שאתה יודע שאני אוהבת אותך.
[אין דבר יפה במוות. כמות העצב והכאב בתוכי גורמים לי לא לרצות להיקשר כך יותר. אני צריכה טיול לילי עכשיו אבל אתה לא כאן והבית ריק בלעדיך. חסר לי רעש טפיפות רגליך הקטנות בחצר וההתרגשות שלך כשאתה רואה אותי אחרי כמה ימים]
נוח על משכבך בשלום, כלב אהוב שלי.