לראות את צווארך מבלי לנשוך אותו חזק.
ללטף את לחייך מבלי לתת סטירה קטנה.
להסתכל עמוק לתוך עינייך מבלי לתפוס בראשך ולאכול את שפתייך.
לראות את עורך מציץ מבין בגדייך מבלי לצבוט אותו.
לראות את צורת ישבנך המושלמת מבלי לחנך אותו עם כף ידי.
להריח את גופך מבלי לרצות לטרוף את כולך, להמיס את פניי בין רגלייך.
לנשקך מבלי לפצוע את שפתייך.
ללטפך מבלי לאחוז בחוזקה בירכייך.
איך אפשר?
איך אוכל לחבקך מבלי לשמוע את חיבתך אליי?
איך אוכל להכיל את גופך בגופי מבלי לשמוע את נשימותייך הרמות באוזני?
איך אוכל להקשיב לאנחותייך באוזני מבלי להרגישך מלקקת אותה, נושכת?
איך אוכל לראותך מתחננת ולא לקשור אותך ולהשכיבך על בטנך?
איך אוכל לא לתת לך את מה שאת חושקת בו כל כך?
את רוצה שאחלל אותך, את רוצה שארגיש אותך,
אני רוצה לאהוב אותך,
ללכלך אותך,
ואז לטהר אותך,
להמריד אותך,
ולחנך אותך מחדש,
לאלף אותך,
להובילך בקולר,
לשמוע את זעקות העונג בוקעות מגרונך,
היישר ללבי.
איך אוכל לעשות את כל זה מבלי להתמכר?
איך אוכל להשאר חי ללא מנה מיופייך בעיניי,
ללא תחושת גופך עוטפת אותי בחום,
ללא שפתייך,
מבלי לראותך מטונפת על רצפת החדר,
שובבה, נועזת,
טהורה, זורחת.
איך אוכל להתעורר מחר אם אדע שלא אזכה לראות את הפסים האדומים מליל אמש על עורך?
איך אוכל לישון אם אדע שנשארת נזקקת אי שם, לא קיבלת את מבוקשך.
לא באת על סיפוקך.
זו אחריותי, משימה שאבצע,
ביד קשה, ברכות, בכוח,
יכאב, ינעם.
לא תרצי שזה יגמר, תתחנני שאפסיק.
איך אפשר?
גלי לי איך.
בעצם אל תגלי לי כלום,
אני אחקור, אנסה, אבצע.
בדרך אטעה, אבריק.
את תחווי דברים שלא היו סלולים במפת הכאב של גופך,
עונג שלא הכרת ותחושות שלא חווית.
אעשה הכל שונה, אחרת,
אתבלט,
אגרום לך להרגיש מיוחדת,
כראוי למיוחדת שכמוך.
אגרום לך לנבוח.
את לא תצעקי את שמי,
את תקראי לי אדוני,
אני אקרא לך כלבה,
תלמידה,
ילדה,
את תרצי את תאוותי,
אני אביאך לשיא סיפוקך,
ארוקן אותך, אמלא אותך מחדש.
אוציא כל רגש ומחשבה מתוכך,
אצור וואקום.
אצור לך רגשות ותחושות ביד אומן,
תכניסי אותן לתוכך.
מזוקקת, מתוקה,
ריחנית בריח הגוף של משחקינו.
כנראה שאי אפשר לציית לכל החוקים,
ללכת אחרי כל המוסכמות,
ניצור לנו חוקים חדשים,
מוסכמות משלנו.
עולם פרטי.
שבו הכל אסור, ומותר בו זמנית.
אסור בפקודה, מותר בתחנונים.
