סרטן הגדי

לא תמיד צריך יותר

עדיין ער בשעות הקטנות

הרגל של שנים כנראה

מחפש אתונות בכוכים זניחים

אולי אמצא מלוכה

ובשקיעתך אתה יודע שאתה חי פעמיים

פעם אחת בשביל עצמך

ופעם אחת בשביל החלומות שלך

חופן באישון לילה ירך צחורה לצידי

ויוצא מהחדר כדי לתת לה לישון

פעם נתתי מזור לסטיות שאני עושה

לחיים שאנשים סביבי לא קולטים שקיימים

וממשיך לגמוע קילומטרים רק כדי לזיין אותה שוב

בחניון נטוש שם מתחת לבית שלה

והכל מסביב בנאלי בצורה מביכה

ואני בתוך הבועה הקטנה שלי

ומחייך בעיקר לעצמי

לא זוכר מתי החלפתי מצעים בתדירות כזו

עדיין מחפש אתונות בכוכים זניחים

אולי אמצא מלוכה

מוצא את עצמי ישן פחות ופחות.

בין מעברי השירים. בין התחנות השונות. הצמתים.

והכבישים.

וכמו בארץ נורדית אני כבר לא רואה את החושך. רק האור בכל מקום. והבזקים של דלתות מסתובבות. 

פותח חלון כי המזגן מרדים אותי. השיער הכסוף מתבדר ברוח . לפחות הקרחת זו דאגה פחות בחיים. 

משלם את המחיר בלהיות נחמד מידי. לרצות.

מרגיש שאני חי כמו מספר הקילומטראז שלי. ואולי הגיע זמן ללכת לישון.

וקאבר לשיר של בלאנט על אביו מציף את הכל חזרה. 

יוצא באישון לילה מהבית כגנב. העיקר לא להעיר את הקטנה שלא רגילה לשעות שבהם אני ער. ועובד. על קצות אצבעות. מצחצח בעבודה .ונועל חרישית. 

אם פעם חמש שעות היו פינוק היום גם לארבע אני בקושי מגיע. מתעורר משכון אחרי שעתיים שינה כמו מאזעקת צבע אדום. ומי כמוני מכיר .

אתה מכיר את המגרעות שלי ואני את שלך. אתה לא האבא שלי ואני לא הבן שלך. אנחנו רק עוד שני מבוגרים שצדים מפלצות ביחד . 

מפזר מצוין לבריות ולבריאות. משלים שעות עבירות אפילו בסופשים ראבאק. והשחור ללא סוכר בבוקר זה המר היחיד כרגע בחיי. ולא כמשל לחיים עצמם . ג'וני וירח כחול הפכו לחברים טובים. ואולי הגיע הזמן באמת לישון. 

סוגר את החלון. את את כריס קורנל ושם לב שיש לי רק זמרים מתים בפלייליסט. בדרך לאסוף את הקידס ומתגעגע לים של שבת ולמסעדת הפיל  ולצ'יפס הכי טוב בעולם. אולי כדאי שאלך לישון. 

לא להגיב. 

הייתי צריך לדפוק אותך

ברגע שהיא הודיעה שהיא בטלה לך את הטיסה

לדפוק את האכזבה שלך לתוך הפינה של המיטה

לתקוף את העצבות שתקפה אותך.

לאנוס כל חלקה טובה של הטוב לב שלך וההכלה שלך אותה. 

הייתי צריך לדפוק אותך

זה לא צריך להיות מעניין מה עובר עלי. היומיים הטעונים רגשית לרגל שנה מאז ש. לא רלוונטי. בטח לא לך. דפיקה אחת כנגד אחת הקירות והטיעון מסתדר. מתייצב. מוצא את מקומו. ואת מקומך.

הייתי צריך לזיין אותך ולבטל את הקיום שלי. שלי. לא שלך. הצורך הפתולוגי האנוכי הוא הגולם שלי. הוא הגולם שבי.

הייתי צריך לאנוס אותך ולאנוס כל דש של רגישות מולך. אין לי את המותרות הזו להיות רגיש יותר . 

הייתי צריך לדפוק אותך וזה לא מעניין אותי שהרגע ממש הרגע קבלת מחזור ואת פוחדת על המצעים והסדינים והבגדים ועל עצמך. 

הייתי צריך להשתמש בך. שתרגישי שיש ייעוד ומטרה לכל השיט הזה שקורה לך. לזיין את הטומאה הזו ממך. לקלקל את מעט התמימות שנותרה. למחוק. 

ואת יודעת מה ילדה מהממת ומבינה שכמוך?!

זה לא יקרה שוב. 

אני פותח בשקט  את הדלת ונכנס פנימה . היי קטנה שלי. והחיוך נמרח על פניה .

היא מחבקת אותי צמוד אחרי כמה ימים שלא התראינו. מתרפקת ונעלמת לה שם בין הזרועות שלי.

לאחר כמה שניות מובילה אותי אל הספה. אני עוד עם התיק עלי. אחרי 16 שעות עבודה. עוד לא הנחתי את המפתחות. את הפון. תיק צעצועים על עוד כתף. אבל לא אכפת לה. רגע קטנה אני מהרהר. תני שניה להכנס. להעביר למוד אחר. להוריד מעלי את היום. להתרענן לשניה. לחלוץ את תלאות היום. תני שניה לנשום קטנה .

היא זורקת אותי על הספה כשכל הדברים הנלווים נשמטים ומטפסת עלי עם כותונת שחורה ושום דבר מתחת. רגלייה הקטנות נכרחות סביב רגליי. היא מציפה אותי בנשיקות בצוואר. מסיטה את הראש כרצונה כדי להגיע לכל חלק בצוואר שלי. אוחחחח קטנה שלי. 

היא מדברת ישירות לבולבול שלי. לפעמים אני חושב שהיא מנהלת איתו רומן מאחורי הגב. היא פושטת את החולצה שלי ויונקת את הפטמות שלי. אחת אחת..

חלבבבבבב אבא...!

עוד מעט תקבלי קטנה והיא כבר מרגישה בזקפה מתחתיה. וזה בכלל לא משנה כמה חלב היא תוציא ממני .זה לא משנה כמה אזיין את הקטנה שלי. כמה היא תהיה מסופקת. עדיין החלק הכי טוב ביום שלי יהיה הרגע שאני נכנס בדלת. מת עלייך קטנה מהממת שלי.

כזה חיבוק אתן לך. כזה חיבוק את צריכה. כזה חיבוק מגיע לך. כזה. ענקיסטי כזה. אבהי כזה. 

חיבוק דב. מה זה דב. דב חורף. כזה שנעלמים בתוכו. שמי שרואה אותך מאחור לא רואה אותך. כזה שמחמם אותך מצדדיך ומעלייך. כזה שאיתו נכנסים לשנת החורף. מגיעים איתו עם כל הקור הזה. החושך הזה. הבלוז הזה. כזה שממנו מתעוררים לאביב. אביב של התחלות חדשות ותקווה. של נחמה וחמלה.

חיבוק לא שופט. לא מצדיק ולא מבקר. חיבוק סופג. סופג טיפות. קטנות גדולות. מהטל ועד הברד. מוחץ לחיים. עם ידיים מוחצות ומנפצות. עם לחי שנשענת על פדחת. וזרועות שמכפתות אי וודאות וחוסר אונים.

חיבוק של אבא. מעצים. מגדל . כזה שממנו יוצאים לדרך חדשה . כמו אדווה שתהפוך להיות לצונאמי של נחישות ושל מוטיבציה . חיבוק סולח. ומכפר. 

חיבוק שמרים אותך למעלה. פשוטו כמשמעו. כמלקחיים ענקיות שגורמות לך להיות באוויר. מתרוממת ונוסקת. עפה כמעט. אך ללא יכולת להזיז דבר. בחוסר תנועה מוחלט. חיבוק משחרר. 

חיבוק שאחריו רק רוצים עוד ממנו. שמציב רף חדש וגבוה של חיבוקים. חיבוק של הרגשה שחוזרים הביתה. למקום שאתה אהוב ורצוי . כאילו מעולם לא עזבת. כזה. כזה בדיוק אתן לך. כזה. 

גיבוש מנהלים של יומיים. אירוח מדברי עם שלל פינוקים ומטעמים. סובל בשקט. מוקדם בבוקר מול הנוף המדברי שאני מכור אליו . רק אני , בלוק נייר, עט פיילוט ואספרסו ארוך . ועדיין. דבר אחד חסר לי. 

בעין עקב פותחים בירות קרות ופיצוחים. השמש מחייכת לנו למרות שהחורף והגשם שבוששים לבוא. האמיצים מבינינו קופצים למים הקרים. מתככים במנהלים אחרים ויוצרים קשרים חדשים. ורק דבר אחד חסר .

קייטרינג על אם הדרך. בין שומקום לכלום. אחסוך לכם את הזוועה. סובל בשקט. יודעת לפנק המפיקה שלנו. עד רמת הפרט. ועדיין משהו חסר לי.

מתגעגע לקטנה שלי. לשטויות שלנו. לדברים שלנו. לשפה המשותפת שיצרנו.  ולמדנו לדבר. לתקשר. להבין. ללמוד. לכל ההוויה שלה. עוד 24 שעות קטנה שלי. ואבא מגיע.

ַהיא מתעוררת בחדר נעים למראה בעל גווני אפרסק ועיטורי דיסני על קירותיו. היא לא מזהה את החדר ולא זוכרת איך היא הגיעה אליו. 

ורק לפני שהיא נתפסת לפאניקה הדלת הכבדה נפתחת ואבא שהיא לא מכירה נכנס לחדר. 

שלום קטנה. וחיוך אבהי על פניו.

אני רוצה לאבא ואמא שלייייי

לא קטנה. הם אינם יותר. אני האבא החדש שלך. וזה מה שהולך לקרות מעכשיו...

וככה התחיל סופש אצל אבא. אני וקטנה התחלנו למקבל את הסיפורים שלנו ואת הפנטזיות שלנו והחלטנו שאצל אבא הקטנה היא חטופה שמתרגלת לחיים אחרים. לחיים של שפחת מין של אבא. 

ואבא מסביר. שוב ושוב. ושקטנה לא מבינה או מתעקשת לחזור לחיים הקודמים שלה אבא נועל אותה קשורה בחדר שלה. עד אשר תוסח דעתה. עד אשר תשכח את עברה ותתרגל למציאות החדשה. ושכל זה בסופו של דבר לטובתה.

אבל מעבר לזה שאבא חקר את החורים שלה והסביר לה דברים שלא ידעה על עצמה ואחרי זה גם זיין אותה טוב טוב, אבא גם פינק. 

קטנה כבר התרגלה למסורת של פנקייק של שבת בבוקר וסטייקים על אלכוהול , רצוי וודקה חמוציות בערב לפני. ועוד הרבה דברים אחרים שעושים ביחד.

ומה לגבי המשך הפנטזיה אתם שואלים? מה לגבי המשך עלילות סופש קטנה חטופה?!..

כל זאת ועוד....

פאקקקק קטנה...מה הרגע קרה פה? 

אני מתעורר לפתע ומסתכל עליה מלמטה כשהיא רוכבת עלי ואני מרגיש רטוב. הכל רטוב.

היא יושבת נינוחה על הבולבול שלי והצעצוע שלה סיים את תפקידו. 

אני מגיע אליה אחרי יום ממש ממש ארוך. מאלה שמתחילים בחמש בבוקר ומסתיימים אחרי נסיעה הלוך חזור לירושלים לצרכים אישיים. אני מגיע אליה מותש כמו שלא הייתי הרבה זמן ולוקח את הקטנה שלי לאכול בחוץ. אחרי עוד שעה קלה נכנסים אליה הביתה, אני מתקלח זריז ונשפך על הספה לעוד סדרה שתכף אשכח ממנה. ערב סולידי הפעם. איפה השינה שלי הלכה לאיבוד? 

ואז התעוררתי וזה כל מה שאני זוכר דוקטור.

מה הרגע קרה קטנה?! מוצא עצמי שוכב על הספה על גבי והיא עדיין עלי. כולי רטוב . והבולבול שלי עדיין בתוכה.

השתמשתי בבולבול של אבא כדי לגמור עליו. ומחייכת לי בטיזינג.

אני לא מאמין שזה מה שעשית.

כי נרדמת אחרי שהשתפשתי על הרגל שלך והבאתי קצת נשיקות לבולבול והוא עמד כזה יפה. אז...הייתי חייבת לעלות עליו.

זה מטורף. אשכרה יש לו חיים משלו. זה לא יאומן. והנה ההוכחה. וכל הזמן זה ישנתי?! הקטנה שלי עולה לי על הבולבול ולא התעוררתי?!

כןןןןןן....השתמשתי באבא .

ולא כעסת או נעלבת מזה שאני ישן תוך כדי?!

לא כעסתי חחח פשוט הייתי חרמנית אז במקום להפסיק המשכתי עד שגמרתי על כולך.

זה פשוט מטורף. זו אחת ה.....

ואבא...

מה קטנה...

אם אתה נרדם לי בטעות על הבטן... אז...

שלא תחשבי על זה קטנה. גם לא בצחוק. זהו. אני לא ישן אצלך יותר. את מסוכנת את. 

אני לא אפסיק אבוש. כל פעם שרואה את אבא בא לי לאנוס אותו עם מיליון נשיקות חיבוקים וגם את הבולבול.

את לא נורמאלית קטנה. את לא נורמאלית. 

תישן מעכשיו עם עין אחת פקוחה.

יצא שחמישה ימים לא יצא לנו להפגש. זה המון בשבילנו. המון. המון זמן בלי. אילוצי חג ילדים וכאלה. אילוצים של אבא בעיקר.

נמנעים מגמירות ומאוננות הדדית. נמנעים ממגע. אבל קיימים הטיזינג שוטף ומוצף בהודעות. מטונפות . מלוכלכות. מטורפות. 

כמה שאנחנו יכולים להיות סוטים שזה פשוט לפעמים מגעיל להפליא .ונהנים מכל שניה . 

עוד קצת קטנה. עוד קצת. 

לפעמים זה נראה בכלל מהצד שהבולבול של אבא הוא זה שמתכתב עם החורים של הקטנה שלו.  כאילו פיתחו אישיות משל עצמם.  הקטנה בקשר עם הבולבול של אבא כמו שאבא עם הפות של קטנה. המון חוסרים להשלים. סיבה לצאת מוקדם מהעבודה. ולפנות את כל הערב. אבל את כל הערב. והלילה. ולעזעזל עם שעות השינה שלי. גם ככה חי שנים על ארבע שעות. לא רלוונטי.

עוד קצת קטנה. רק עוד קצת.

וככל שזה מתקרב כבר קשה לחשוב על משהו אחר. זה מעסיק אותנו. 

אבא מספר לקטנה שלו מה הוא יעשה לה והיא מוציאה את הצד הבראטי שלה החוצה.  לא מפחדת היא אומרת לי. ועדיין לא מפחדת. 

והכימיה הזו מדבקת. מדרבנת. סיבה קיומית. בעלת נוכחות. זה בחילופי המבטים שלנו. עם הלשון המשתובבת בחוץ והעיניים החודרות. וחירחור של צייד. אבא בא לטרוף את קטנה. יהיה אש הלילה קטנה. אש. 

ואבא יגיע רעב קטנה. רעב לעשות בך שפטים. וניסים. ונפלאות. ורעש והמולה. ודברים מחרידים לקטנה . ונועזים. ומטורפים. באגרסיביות. באינטנסיביות. בכוחניות. באלימות טהורה. ושקט. כמו שאנחנו אוהבים קטנה. כמו שאנחנו לא יכולים אחרת. רק עוד קצת קטנה. רק עוד קצת.