מוצא את עצמי ישן פחות ופחות.
בין מעברי השירים. בין התחנות השונות. הצמתים.
והכבישים.
וכמו בארץ נורדית אני כבר לא רואה את החושך. רק האור בכל מקום. והבזקים של דלתות מסתובבות.
פותח חלון כי המזגן מרדים אותי. השיער הכסוף מתבדר ברוח . לפחות הקרחת זו דאגה פחות בחיים.
משלם את המחיר בלהיות נחמד מידי. לרצות.
מרגיש שאני חי כמו מספר הקילומטראז שלי. ואולי הגיע זמן ללכת לישון.
וקאבר לשיר של בלאנט על אביו מציף את הכל חזרה.
יוצא באישון לילה מהבית כגנב. העיקר לא להעיר את הקטנה שלא רגילה לשעות שבהם אני ער. ועובד. על קצות אצבעות. מצחצח בעבודה .ונועל חרישית.
אם פעם חמש שעות היו פינוק היום גם לארבע אני בקושי מגיע. מתעורר משכון אחרי שעתיים שינה כמו מאזעקת צבע אדום. ומי כמוני מכיר .
אתה מכיר את המגרעות שלי ואני את שלך. אתה לא האבא שלי ואני לא הבן שלך. אנחנו רק עוד שני מבוגרים שצדים מפלצות ביחד .
מפזר מצוין לבריות ולבריאות. משלים שעות עבירות אפילו בסופשים ראבאק. והשחור ללא סוכר בבוקר זה המר היחיד כרגע בחיי. ולא כמשל לחיים עצמם . ג'וני וירח כחול הפכו לחברים טובים. ואולי הגיע הזמן באמת לישון.
סוגר את החלון. את את כריס קורנל ושם לב שיש לי רק זמרים מתים בפלייליסט. בדרך לאסוף את הקידס ומתגעגע לים של שבת ולמסעדת הפיל ולצ'יפס הכי טוב בעולם. אולי כדאי שאלך לישון.
לא להגיב.