יצא שחמישה ימים לא יצא לנו להפגש. זה המון בשבילנו. המון. המון זמן בלי. אילוצי חג ילדים וכאלה. אילוצים של אבא בעיקר.
נמנעים מגמירות ומאוננות הדדית. נמנעים ממגע. אבל קיימים הטיזינג שוטף ומוצף בהודעות. מטונפות . מלוכלכות. מטורפות.
כמה שאנחנו יכולים להיות סוטים שזה פשוט לפעמים מגעיל להפליא .ונהנים מכל שניה .
עוד קצת קטנה. עוד קצת.
לפעמים זה נראה בכלל מהצד שהבולבול של אבא הוא זה שמתכתב עם החורים של הקטנה שלו. כאילו פיתחו אישיות משל עצמם. הקטנה בקשר עם הבולבול של אבא כמו שאבא עם הפות של קטנה. המון חוסרים להשלים. סיבה לצאת מוקדם מהעבודה. ולפנות את כל הערב. אבל את כל הערב. והלילה. ולעזעזל עם שעות השינה שלי. גם ככה חי שנים על ארבע שעות. לא רלוונטי.
עוד קצת קטנה. רק עוד קצת.
וככל שזה מתקרב כבר קשה לחשוב על משהו אחר. זה מעסיק אותנו.
אבא מספר לקטנה שלו מה הוא יעשה לה והיא מוציאה את הצד הבראטי שלה החוצה. לא מפחדת היא אומרת לי. ועדיין לא מפחדת.
והכימיה הזו מדבקת. מדרבנת. סיבה קיומית. בעלת נוכחות. זה בחילופי המבטים שלנו. עם הלשון המשתובבת בחוץ והעיניים החודרות. וחירחור של צייד. אבא בא לטרוף את קטנה. יהיה אש הלילה קטנה. אש.
ואבא יגיע רעב קטנה. רעב לעשות בך שפטים. וניסים. ונפלאות. ורעש והמולה. ודברים מחרידים לקטנה . ונועזים. ומטורפים. באגרסיביות. באינטנסיביות. בכוחניות. באלימות טהורה. ושקט. כמו שאנחנו אוהבים קטנה. כמו שאנחנו לא יכולים אחרת. רק עוד קצת קטנה. רק עוד קצת.
