ואז היא בקשה גם לכתוב לי על הפנים. כל הגוף שלי כבר כדף מלא בכתב המסולסל שלה. רואים שהיא אומנית. יוצאת מהשורות. לא ליניארית. מנסה וטועה תוך כדי ונהנית מכל רגע.
ושקלתי אם לצטט משהו מהפרופיל. הפרטים הטכניים הם לא מי שאני. לא הגיל ולא המקום מגורים. הדברים שאני עושה משקפים אותי. ממציאים את עצמי מחדש.
האירוניה שהיא יותר מהשאר הותירה בי צלקות שישארו. צמחתי איתה. בין ארבעה קירות ומיטה. בין ארבעה קירות ומיתה. אני האוקיינוס. ורק מוצא איתה מצולות. היא המראה השחורה שלי. הנפש התאומה. היא הנמסיס שלי. היא הקריפטונייט שלי. אני צריך אותה כמו שאני רוצה להדוף אותה ממני. וחוזר חלילה.
שמעתי את המשפט הזה בסרט פעם. סרט פולחן. שעדיין עומד על תילו. ניצח את הזמן. ולקחתי אותו עימי. רציתי שתדע שאני לא מפחד יותר. מהצלקות שהשאירה עלי. מהצלקוח שאקח איתי כיומי האחרון. אני לא מי שהייתי לפניה. היא יכולה לי אבל החיים לא זימנו אותנו ביחד. אולי בגלגול אחר.
רציתי שתדע שאני לא רוצה למות ללא צלקות. אני רוצה שיידעו שניסיתי. ונכוויתי. בצוננים ובעיקר ברותחין. שחטאתי. מחוץ לתא הוידויים ובתוכו. שלא תמיד למדתי.לא תמיד הפנמתי. שלקחתי יותר מידי כמובן מאליו. קטנוני לפרקים. פרקים ארוכים לעיתים. דרמה קווין שלא לצורך. ברוטאלי כשלא ועדין כשלא. נקשר ולא קושר. מרכיב ונחתך. מפרק ונבנה. נזהר יותר מידי מלתקוע יתד רגשי ואז כשמחליט שכן זה מאוחר מידי. אבל לא הפסקתי לנסות. לחמול להן. מעולם לא לעצמי. שונא מחמאות ומשפריץ את שלי החוצה. מעצים ולא מועצם. מכיל ולא מוכל. שותה מבאר מחוררת. נתקע בסליזיות. מבורכת ככל שתהיה. ומפחד ממהות. ממה שאולי אגלה. וזה עוד לא הסוף. כישו. הנמסיס שלי. החוף מבטחים של האוקיינוס שבי. אני סך תכלית צלקותיי. עם הזמן בהן. אולי זו הסיבה שלא התפארתי מקעקועים. למעט אחד. סימובולי מאד. הצלקות שלי זה כל הקעקועים שאני צריך. להתפאר. להודות. בגב זקוף ועיניים חודרות. במבט קודר ועומק חלול. מכל צלקותיי השכלתי.
שבת בבוקר אנחנו קמים ביקיצה טבעית. מטונפים ומלוכלכים. מבפנים ובחוץ. השארתי את כתביי עלייך אך דאגת לנקות את כתבייך עלי. בעדינות. ברגישות. כמתעקשת על כל אות שנכתבה על העור ובחרדת קדושה. אך גם אחרי המקלחת הצוננת הרגשתי אותם עלי. כאילו לא משו מעולם. כאילו קועקעו על העור. ויישארו. בתוך ארבעה קירות. עד המיטה הבאה. עד המיתה הבאה.
