היא מסמסת לי שעברה תאונה בדיוק בדרכי לעבודה.
אני מייד מתקשר.
היא עוד נשמעת נסערת. נושמת בכבדות. מנסה להסדיר נשימה. הטלפון הראשון לפני בן זוגה היה אליי. שומעת את הקול שלי ונרגעת לאיטה. שניה לפני חילופי הפרטים.אני מנסה לדלות לאט לאט פרטים על מצבה והאם היא באמת בסדר. אני ממשיך להרגיע. היא לא צריכה עצות טכניות. את זה אשאיר לבן הזוג. כולנו כבר יודעים מה לעשות. מה התפקיד שלנו.
אני שואל אם היא רוצה שאבוא והיא מתריעה בפניי שלא צריך. היא הולכת להרגע שם בלנדוור באירפורט סיטי. הרכב כשיר לנסיעה אבל היא עוד לא. כישו שלי. היא מתרצת שהיא תנסה להמשיך לעבוד שם במקום לנסוע למשרד. עוברות עוד כמה דקות. אני באמת בסדר. תודה.
מה הזמנת לעצמך? אני מחטט בעדינות.
כוס מים.
רק בקבוק מים??
כן. מה רע בבקבוק מים?
מה לגבי קפה?
להזמין לעצמי קפה?
לא לך. לי.
היא תרה אותי ומסובבת את ראשה. עיניים קולטות את עיניי. ומבט אבהי. מחייך. מנחם. אוהב. היא רועדת. אני מסתכל עליה שם זה כמה דקות. חששתי פשוט לבוא להתיישב. עוד היתה באמת מתעלפת. אני מתקרב והיא בקושי מצליחה לעמוד. מתחבקים ממושכות. אני מנשק דמעה על דש העין שלה.
אני לא מאמינה שהגעת. היית באזור או...
אני מחייך. מה זה משנה.
אתה משוגע. תודה שהגעת היום. יש לזה הרבה משמעות עבורי.
ששש... אני ממשיך לחבק אותה ומנשק לראשה.
כמה דקות אחרי כבר הלכתי משם. כשהבן זוג בדרך אליה. לטפל בדברים הטכניים. בין השאר.
אני אוהבת אותך אוקיינוס
אני ממשיך בדרכי לעבודה. ואיך שיצאתי מהחניה החיוך זלג לי מהפנים. ירד ממנו כעלה נידף. ותחושת הריקנות המוכרת חזרה למבצרה. המוכר והטוב. לפחות החיבוק הראשון. היה שייך לי.
