הגעתי עם עניבה ורודה. קלאסית. נסעתי עד לבני ברק כדי לקנות אותה. חנות עניבות אי שם במרכז מסחרי. בלומן. תגידו ששלחתי אתכם. היא הגיעה עם פרח סיכה ורדרד שנעצה לראשה אבל מבחינתי כל הורדרד שלה נמצא שם למטה. וזה כל מה שאני צריך. וזה כל מה שמטעין אותה. בין הרגליים שלה ובין העיניים שלה.
הבהילו אותנו שנתלבש טוב כי תור ארוך וזה אבל שנינו דומים והגענו מוכנים. תו ירוק כרטיסים מראש ואימות פרופיל. חמש דקות ונכנסנו פנימה. אולי גם בחסות הזלעפות. אם יש דבר אחד מינורי שהעכיר את הערב הנפלא הזה זה הקור והגשם בעקבותיו בבלקון העישון שם בחוץ.
וגם מהרגע שנכנסנו אני לא מסוגל להוריד את הידיים ממנה. את הבארבי שנינו מכירים אבל לא בפלטפורמה הזו. וגם אחרי שדגמתי כל ליין אפשרי פה גם לי זה היה חדש. וההתרגשות היתה ניכרת.
עולים ליציע משמאל ואני מתחרט שלא הבאתי איתי את התיק. מזל שגם זוג ידיים טובות מספיק. ומבט. ולחישה שמדלגת על אוזניה ומגיעה היישר למודעותה. להטוטי ג'אגלינג בין התאים האפורים שלה. ובכל פעם לומד את כמוסותיה מחדש. לא משתעמם לרגע. כמו ילד בחנות צעצועים. מוצא סקרנות שכבלי הטבעת איבדו. ואוהב את זה. למוד ניסיון ומרגיש ירוק.
המוזיקה נתנה דחיפה כמו המשפט ההוא על כח הכבידה והטירוף. כל מה שצריך הוא רק דחיפה קטנה. והמוזיקה נתנה את זה. מוקפים באנשים יפים ונשים סקסיות למות. ו-ורוד מכל עבר כשכל הורוד שאני צריך נמצא שם למטה. והיא יודעת.
עלינו גם למזרנים ביציע העליון. ומצאנו דווקא את הפינה הכי מוארת ונצפית. פומביים או לא פומביים. גם שם התחלנו לשחק. הפתיחות והלהיטות לטעום מדברים חדשים של אלזה שלי מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
ודגמנו כל פינה שם במקום המרהיב ביופיו הזה. ועוד נחזור לכשיהיו. רעבים לעוד. מתקפלים מוקדם. כבר בארבע כי צריך לקום מוקדם לשגרה אחרת ועוד רוצה זמן לשחק איתה בבית. היא נרדמת ברכב ואני עדיין לא יכול להוריד את הידיים ממנה. מנקר אבל מגיע בשלום. ועולים ישר למיטה.
אני זוכר שזיינתי וחזק ומשכתי והכאבתי וסתמתי וחנקתי. אני לא זוכר מתי בדיוק הספקנו להרדם כמו שצריך. החלטתי לקחת את הדגדגן שלה כפרוייקט. פערים להשלים. זאת האמת. וזה כל הורוד שאני צריך.
