לפעמים אני מביט בה ישנה.
הצייר והצייד. הצייד והצייר.
עם גישה פרטית למבצרה. לגנה.
ביודעין. מתי הקידס אינם והינם.
לפעמים כמו צייר לפני קנבס ריק.
אני יודע מה אני רוצה לעשות.
ומשאיר גם המון מקום לדימיון ואילתור.
באיזה צבעים להשתמש ואיזה צבעים להשאיר.
שמן או מים. גס או עדין.
לנשק אותה בכל אינצ' בגוף האלוהי שלה.
גם מקומות שטרם נגעה לשון ושפתיים של גבר.
להכיר כל קפל וקמט וכתם ונקודה בעור הקנבסי שלה.
להבין רק ממבט עיניי טורקיז את כל מה שהיא נבוכה מידי להגיד לי. לא תמיד צריך יותר.
לאהוב אותה כי אני אוהב את עצמי קצת יותר מאז.
ולפעמים כמו מביט בה כמו זאב על קורבנו.
שניות מעטות לפני ההסתערות.
על איזה חלק בגוף לנעוץ את שיני.
להכניע עד חוסר האונים המוחלט.
ללא חבלים ועזרים. רק בכח היד. והגוף.
לנעוץ בה ועליה. באיזה מהחורים שאבחר.
למעוך ולרמוס עם כל קול התנגדות ולו הזוטה ביותר.
לקבור את ראשה במעמקי הסדינים או מחוץ לגבולות המיטה או מציאותה ולבעול.
להשתמש. ללא מילה. וללא בטחון. ולדעת מתי להרפות.
ואולי קצת שונה מהצייר והצייד.
אני משאיר קצת מחלקת האלוהים שלי לפעמים הבאות. שאוכל להמשיך לאנוס. ולא להפסיק לאהוב.
