באיזה רוגע את יושבת שם. על הספה . שלובת רגליים. משחקת עם אצבע סוררת בשיער היישותי הזה שלך. או שאין לך מושג או שאת לא רוצה לדעת. או שפשוט את מחכה שזה יקרה. כמו איילה תועה בערבה.
הסימן הכהה על הירך שלך סוף סוף מראה סימני התאוששות אחרי חודש. טביעות כף היד הגדולה שלי על העכוזים שלך נכנעו .סימני הצביטה על הזרועות. אני כמו סרטן את מבינה. עם כל ניסיון החלצות שלך אני רק מהדק יותר.ומכאיב יותר .
או שאת שוכבת מכוסה על מעל הראש בכרבולית בהירה. מול מסך שלא מחדש לך כלום בחיים. מי שמביט בי מאחור לא יכול לראות אותי .והחיוך הזחוח כטומן כמוסות לעתיד הלבוא.
מביט בך בעיניים מתות ומבט חודר עצמות. זה עומד להגיע. את יודעת שזה יקרה. רק לא מתי. הדקה הזו או הדקה הבאה . ממש כמו טורף שמחכה בצללים .רגע מהסתערות. ללוש את הבשר. לפסל את הצורה שלך. לעלף את הקיום האנושי שלך. לבשר שאת. לאסופת החורים שאת .
הדופק מאיץ. את מתחילה לזהות את זה בעיניים שלי. כמו איילה תועה בערבה .אני לך ארץ.הזרועות שלוחות. האגרופים קמוצים. מוזיקת רקע של בך אבל כל מה שקיים ביננו זה בין פעימות הלב שלי לפעימות הכוס שלך .האישונים מתחרבים. גם הנחיריים. החושים מתחדדים. מרחק נגיעה. מרחק נשיקה. ומרחק עילפון. בקול שליו ובטוח.אך עם סערה משתוללת בפנים. עוד רגע .לא מוריד ממך מבט. שלא תעלמי לי בזווית העין. כמו איילה תועה בערבה .
מזהה את הבטחון שלך בסיטואציה. את השלווה המזוייפת הזו כשאת חושבת שזה בשליטה שלך. כשאת חושבת עדיין שאת יודעת מה יקרה. דין של הסכמה והשלמה. וזה הרגע. זה הרגע. שבו אני מסתער .
