היא מתקשרת לבעלה רגע אחרי שאני גומר עליה. בכל מובן אפשרי. מתלבשת בקפידה. אני מסתכל עליה בחיוך הזחוח הנצחי. איפה יש סיגריה כשצריך אותה. זה נראה לי כמו טקס בפני עצמו. השמלה הארוכה. הכיסוי ראש. שלוש שכבות שלא חושפות אפילו פיסת טפח. מחזירה את הטבעת נישואים. את הצמיד. את השעון של אבא. את העגילים שקנה לה בעלה לפני שנה ביום השנה שלהם.
וזה קל יותר כשהיא פחות חשופה. היא במילא לא מזדיינת איתו ולכן אין ממש סימנים שיש להחביא. תמיד היא יכולה להגיד שיש לה מחזור. הוא לא מהטיפוס שעוקב. ואז הוא במילא ישמור נידה. והיא מסודרת. עד הסשן הבא.
אני ממשיך לשכב שם ואוסף את הפון שלי מהשידה. והיא ממשיכה להתארגן. בקפידה. בסדר מופתי. בשקט חגיגי. טקס.
אני קורא לסשנים שלנו 'בזיעתא דשמיא'. אני אמרתי לה שאהיה עדין. אבל אני לא. הבטחתי שתהיה לי סבלנות. אבל לא אליה. ואני מקפיד. שהיא תברך את ברכת בורא פרי הארץ לפני שהיא מוצצת לי. אולי היא תרגיש יותר מקודשת כשהזרע שלי שוטף את הטומאה שלה בגרון. ואת המחשבות בראש. ואת אורח החיים הכריחו סגפני .
אני מתקשרת לבעלה ואני קם מהמיטה לענייני. שואלת אם להביא לו בורקסים גבינה כמו שהוא אוהב. ואת הנורה ההיא שהוא מבטיח להחליף בשירותים כבר חודש. הוא שואל בחשש מסויים אם היא נהנתה.והיא מחליפה נושא לזה שהבת שלהם נכשלה נכשלה במבחן האחרון. אבל אבדתי עניין. שרק תצא מהדירה שלי. הבטחתי לה שפעם הבאה אני מזיין אותה אצלה בבית. כשבעלה בבית או לא. לא אכפת לי. בעודה מכינה את האוכל של שבת . מצב שיהיה אפילו טעים יותר. אבל שתכין מספיק גם לי. לפחות שיצא לי משהו מהעסק הזה.