7 לאוגוסט 2013. ההופעה האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ואני מתרגש כמו ילד קטן. גרושתי דאז עוד ניסתה לשכנע אותי למכור כבר על סף השערים את הכרטיסים בכפול מהמחיר וללכת למסעדה במקום. אמרתי לה שהיא יכולה ללכת למסעדה. אני הולך להפרד מכוורת. היא התרצתה ומודה לי עד היום.
המונים מתקבצים בפארק הירקון למופע שחוצה דורות וגילאים. זאטוטים בני 8 לצד נוער בני עשרה ואיתם גם הסבים הסבתות. אווירה שכמותה לא חוויתי בשום הופעה חיה אחרת והייתי בהמון. אנשים יפים מסביב שרק כמהים לטעום עוד פעם אחת את טעמה של הנוסטלגיה . של הארץ עוד כשהיתה באמת הישנה והטובה. בהופעה של כוורת הרגשנו שאנחנו בסוג של וודסטוק משלנו. מחכים בישיבה על הדשא שזה יתחיל ולא רוצים שזה ייגמר.
כשעה לתוך המופע כל אומן (למעט המתופף האגדי מאיר פניגשטיין שלא פיתח קריירת סולו לעומת האחרים) , שר שיר אחד מתוך הרפרטואר העצום שלו. אפרים שמיר שר ראשון את 'ערב של יום בהיר'. אולארצ'יק שר את 'בא לשכונה בחור חדש'. רכטר שר את 'שוב היא כאן'. ואז גידי גוב עלה ושר את 'נאחז באוויר' כשמאחוריו מרצדים תמונות שלו ושל אשתו, ענת גוב שנפטרה רק לפני פחות משנה מסרטן. גידי גוב הציניקן הנצחי שר את נאחז באוויר ואת אינך בכאב גדול וכל הקהל כאב איתו.
ואז הגיע תורו של יצחק קלפטר. כשהוא כבר במצב ממש ממש לא טוב וכולנו עקבנו בדאגה אחר מצבו הבריאותי. מתחיל לנגן את השיר המזוהה איתו מכל. את 'צליל מכוון'. בחלק מהמילים נשמע שהוא מתקשה והקהל בא לעזרתו והשלים בשבילו את המילים. אני לא יודע הרבה אבל אלה היו השלוש הדקות מהמרגשות בחיים שלי. רגע קוסמי שלא יחזור.
ומכל גרסאות הכיסוי העכשוויות של השיר הזה, אני תמיד אעדיף את גרסת המקור על הקול הסדוק של קלפטר. ואני רק מודה שזכיתי לראות אותו בהופעה.
חלק שלישי של פרוייקט ה'שבעה' הצנוע שלי על קלפטר.
וכמובן.
לזכרו של קלפטר.
