מתלוצץ על ספק מפלרטט עם האחות הצעירה שנושאת במקרה שם פרטי מאד קרוב לליבי. הלחץ דם מראה סוף סוף מגמת שיפור. מן מתנה שהוריש לי אבא. לחץ דם והשיער הכסוף בגיל מוקדם.הברזל עדיין נמוך. יש מגמת שיפור אבל צריך עוד לעבוד. וזה יכול לנבוע מלחץ, מסטרס, מחרדות ,משקל. כל מיני.
אני צוחק לה בפנים. ומנסה להסביר לאחות הצעירה והדתיה את אורח החיים המאד אינטנסיבי שלי. ברמה שתוכל להבין. בלי להכנס לפרטים. ואני לא יכול פשוט להפסיק את זה. גם לא בשביל הבריאות. היא מחייכת לי ומנסה להבין. שלא לדבר על כמות הקילומטראז שאני נוסע ביום. ואת זה עוד העזתי להגיד לאבא בעודו בחייו. אני כנראה אמות על הכביש. או מהתקף לב. ואבא שלי ידע קצת על אורח החיים שלי.
אני לא רואה את עצמי כסבא. בגילאים שאחרים אולי כבר רואים את עצמם. זה לא מעסיק ומעניין אותי. אני לא רואה את עצמי זקן ולא מעוניין להגיע לשם. אני מסתפק בשלהי שנות החמישים שלי. לראות את הקידס מצליחים בזכות עצמם. את היסודות כבר הנחתי. יחד עם הגרושה רצוי לציין. חלקה לא מבוטל.
מן קיום שדי מאסתי בו. הכל עובר מהר. משאלת מוות שלא מומשה. בקרבי הייתי מתנדב לדברים הכי פסיכיים. לא הייתי מסוגל כשאבא היה בחיים. ועכשיו .כשהוא איננו והבושה נעלמה. מה עכשיו!?.מה אני עושה עם כל הריקנות הזאת. הכל בנאלי. וחסר משמעות. כמו כל הבלוג הזה. כמו הפוסט הזה.
לזכרו של קלפטר. ושל איינשטיין.
לא להגיב.