סרטן הגדי

היא היססה אם מותר או לא. מותר לעשן או לא.ירוקה או משהו אחר. כמו בסיפור של האיש הירוק מהכבש הששה עשר של יהונתן גפן. לרוב לא אכפת. הנהג המסוים הזה נראה כלא אוהב נוסעים משום מה. מוזר לחשוב ככה על נהג מונית.היא נפלה שדודה על הספסל האחורי. היא תתאפק שלא להקיא. פתחה חלון ושאפה אוויר קר. כמעט חורף. אבל רק כמעט.היא מצאה את עצמה חצי יושבת וחצי שוכבת. תנוחה אלכסונית חדשה כזו. מגיעה בקושי לחלון. היא ידעה שאסור לה לערבב משקאות. היא גם לא רצתה להירדם. היא צריכה להדריך בשלב מסוים איך מגיעים לפאקינג חור שבו היא גרה בגפה. אולי אעצום את עיניי. רק לשניה. מתחת לחלון בתנוחה של גופה היא ראתה רק שמיים אך משהו בה אמר לה שהיא עדיין נמצאת בתחומי תל אביב. דפש מוד ודייב גאהאן צורחים מהמערכת את ה 'WRONG' החדש שלהם.לאן את צריכה הוא שאל בשלב מסוים של השיחה. לאריאל היא חושבת שאמרה בשלב מסוים של התגובה.רחוקה מהבית מה? רגע...זה הוא אמר או שהקול הפנימי שלי? היא מנסה לחפש את הפלאפון ולהציץ לראות מה שעה אך לא מוצאת. היא רוצה לשאול אותו מה שעה אך מתביישת. מה שעה? מה את בסדר?לפני חצי שעה מישהו זר לחלוטין סישן לך את הצורה , דחף לתוכף דברים שאת לא היית מאמינה שייכנסו, וניסה אותך לראשונה על מכונת הדפיקה הראשונה שלו. מתים רק פעם אחת בחיים. חייבים לנסות הכל ילדה? לא? היא מנסה להתרומם אך לא מצליחה. להציץ שוב בחלון. מה פאקינג השעה? רגע..אמרתי את זה בקול? היא שקעה בתנומה קלה ומרגישה את המונית קופצת על כל המהמורות של כבישי הארץ ה'מרדימים'. עוד סיבוב חד. למונית הזו יש בכלל בלמים? אי לא זוכרת אפילו שעלתה עליה. היא רק זוכרת שהנהג היה מוכר לה. מוכר לה מאיפה. הוא נראה כמו הקלסתרון של טד קזינסקי, ה'UNABOMER'. הוא חובש כובע מצחייה שמסתיר ממני לבטח את העיניים כחולות ירוקות שבטח יש לו. אבל מה פתאום משקפי הטייסים הרטרואים האלה. היא נרדמת שוב לשנייה ומתעוררת. לא יודעת אם ישנה לשנייה או ליותר מזה. מה זה משנה. אני כבר בבית? היא מוצאת את עצמה באותה תנוחה רק בחלון השני. עדיין מאחורה. בודקת את עצמה אם היא לא גופה. מחייכת ומגחכת חיוך קולני טיפשי שנשמע יותר כמו נחירה מאשר גיחוך. פאדיחות. רגע אבדוק אם הקאתי על הרצפה. היא מעורערת ומהומהמת. לא הקאתי. היא נזכרת בכמה שעות קודם. או שכמה ימים קודם. אצל אותו מסשן. היא ספרה לו אחרי הסיגריה של אחרי על הפנטזיות הרבות שטרם מימשה. מתים רק פעם אחת בחיים.חייבים לנסות הכל ילדה לא? אף אחד לא רוצה למות ללא צלקות עליו. זה לא מעניין. היא זוכרת מספרת לו על פנטזיית אונס שחשבה עליה ואוננה עליה פעמים רבות. היא מכירה את הפנטזייה הזו כמו חברה טובה ודמיונית. יודעת איך ייראה אנס. או יותר נכון האנסים.מה עושים לה. כמה פעמים. רגע איפה היא? למה הוא נוסע במהירות? האם באמת אין לו בלמים? סליחה? היא חושבת שהיא אומרת לו. הוא לא עונה. זה אותו נהג בכלל? איפה אני? היא מתאפקת ושומרת על עצמה שלא להקיא לו במונית. אולי תיסע יותר לאט וזה גם יקרה.היא מנסה לעבור לתנוחת שכיבה מלאה על כל הספסל האחורי. מנסה לפתוח את החלון ליותר מכדי חריץ צר כדי לנשוב את האוויר של הכביש המהיר הנכנס למונית הלבנה. שחורה לא? ממתי יש מוניות שחורות מפגרת. היא מגחכת שוב את גיחוך הנחירה שלה. מישהו שם סוגר לי כל הזמן את החלון או שנדמה לי.כמעט תוקעת מהפה אך זוכרת להניף את ידה ולמנוע ברגע האחרון. בכל זאת היא צריכה לשמור פה על צניעות ועל ענווה. מופקרת קטנה שכמותה.לפתע עוצרים. היא לא זוכרת רמזורים בדרך לאריאל. בטח לא בכביש המהיר.רק עכשיו היא קולטת שכל הדרך היא שומעת את אותו השיר של דפש מוד בלופ חוזר ולא נגמר. היא מהססת. מנסה שוב לקום לעבר החלון ולהתיישר אבל התשישות , האלכוהול , הגראס והשילוב של השילוש הקדוש עושים את שלהם. היא באמת מתאפקת כדי לא להקיא לו במונית. עוד מהמורה כזו ושילך להזדיין. רגע...אולי הוא עצר בגלל המחסום. כן יש מחסום. רגע, לאריאל רציתי? לאן היא רצתה. אני גרה באריאל?דלת נפתחת. עוד גבר נכנס לאוטו לצידו של הנהג. היא שותקת. זה קורה? או שזה לא קורה? היא לא יודעת איפה היא. יש טעם בלצעוק הצילו? רגע..מה את נלחצת...ואולי זה רק עוד נוסע שהוא אסף בדרך. היא לא שמעה אותם מדברים. היא לא זוכרת שהם דיברו. זה גם משהו. הם יושבים ושותקים. כן, כמובן. אחד מהם נוהג. זה נקרא לנהוג? עוד גיחוך נחירה. היא חצי מעולפת.הנסיעה לא תרמה למצבה.היא מנסה להשחיל מילה ולהפריע לשקט הזה בינהם אבל לא מצליחה. היא מנסה להתרומם לכיוון החלון בפעם המאה אך גם לא מצליחה ונופלת חזרה אך הפעם לרצפה. היא מנסה להתרומם חזרה לספסל האחורי ורק הרגע קולטת משהו מוזר מאד. במונית הזו מאחורה, אין חגורות בטיחות! פעם ראשונה היא רואה דבר כזה. יש רגע כזה...היא חושבת...למרות שלא נאנסה מימיה. והרי למי יש פנטזיית אונס? לא רק לכאלה שלא נאנסו? יש רגע כזה...שאת קולטת שזה עומד לקרות. זה באמת זה? האם הוא, איך קראו לו, איתמר. פשוט איתמר. איזה מן כינוי זה למסשן אימתני ואכזרי. נשמע כמו שם של ילד שטיפס על העץ ונפל. המונית נכנסת לסיבוב חד ועוברת מכביש מהיר של אספלט לדרך אפר מאובקת.זהו זה. היא מקיאה על כל הרצפה האחורית של המונית. שני הגברים בקושי מסיתים את ראשם.זהו זה. עכשיו היא תרגיש הרבה יותר טוב. העיר שזה יצא. משהו בכל זאת עומד לה בגרון. מנסה לצאת. האם זה עוד סשן של קיא או משהו אחר?משהו בה? משהו בתוכה? המונית מתפתלת לה בין העצים כמו בין הסמטאות של תל אביב יפו הדהויה. ריח של פרדס. אי אפשר לטעות. המונית נעצרת בבלימת פתע וענן של אבק וחול מקיף את האוטו ללא חגורות הבטיחות. האם עלתה למונית בכלל? האם היא זוכרת שלט צהוב מואר מעל למונית? האם זה המכונית של איתמר? שלקח אותה ישר אחרי הסשן במכונית?שני הגברים יוצאים מהאוטו וטורקים את הדלת. זה שישב ליד ה'יונבאמר' שולף אותה בשערותיה מן המכונית.לא מתרגש מהמכה שהיא מקבלת בראש כתוצאה מהתנגשות עם מפתן הדלת.הם מפילים אותה על אדמת האפר המתפוגג ונותנים לה שנייה להתעשת אבל רק שנייה. בדיוק שנייה.הם מרימים אותה, כל אחד מחזיק בזוג גפיים ומניחים אותה לא בעדינות יתרה על מכסה המנוע. הם קורעים ממנה בשיטתיות את בגדיה מעליה.משאירים אותה רק עם עגיליה עליה ותליון שקבלה מסבתה. הם שמים על ראשה שקית חומה מנייר ומפשקים בברוטאליות את רגליה. לא אומדים את גמישותה. היא צווחת ונענית בסטירה היישר למרכז פרצופה דרך שקית הנייר. היא נושמת בכבדות. מעולפת ובכל זאת בהכרה מסוימת. יכולה לדעת ולחוש מה קורה לה ומה נעשה בה אך ללא יכולת להגיב. משותקת. ואולי זה שיתוק היסטרי כמו עיוורון היסטרי. היא מרגישה משהו קשה ועבה ובעיקר יבש חודר לה בפולשניות גמורה לכוס הפעור שלה.אחד מהם בטח. אולי היונבאמר? בטח השני. אולי עוד אחד הצטרף בדרך.מתים רק פעם אחת בחיים ילדה. צריכים לנסות את הכל.ה'יונבאמר' חדר אליה עד הסוף. תקע ולא הוציא. לא פמפם. לא דפק. לא הלם. לא הרס. השאיר בפנים. את כל גודלו אורכו ועוביו. ואז זה קרה. אז היא בדיוק קלטה שהיא נאנסת והיא ממש לא אוהבת את זה. היא רוצה להפסיק אבל היא לא זוכרת מה המילה שצריכים להגיד. המילה שכשאת אומרת אותה למה את מתכוונת. ואז. בדיוק אז. היא התחילה לבכות. בכי מצמרר. בכי ילדותי. בכי של טראומת ילדות שנשכחה. בכי של אותה ילדה שהפציעה ממנה. הזין הפולש יצא ממנה. מתים רק פעם אחת בחיים, הלא כך ילדה? צריכים לנסות הכל. היא שמעה שוב את הקול ההוא ולא שמעה את קולות הנהגים. הם הניחו אותה לנפשה. היא בכתה על כל הכמעטים. היא בכתה על כל לילות השכרות וההרס העצמי. היא בכתה על שתי ניסיונות התאבדות. היא בכתה על אורנה הפסיכולוגית האהובה שלה שנטשה אותה עקב קריירת בעלה בחו"ל. היא בכתה על בנימינה ועל פרדס עצי הדר שתחת צילו של אחד העצים איבדה מוקדם מהרגיל את בתוליה. שלא ביוזמתה. היא בכתה על החיבוק החם שהעניק לה. היא בכתה על זה שהיא כרבלה את עצמה על אותו מכסה מנוע. היא בוכה על החיבוק החם שמעניקים לה ברגע זה. היא בכתה בעיניים עצומות ולא שמה לב שהשקית החומה נשלפה ממנה. זה היה סמלי אבל משהו אחר הוסר ממנה והיא לא ידעה בדיוק להצביע על הדבר. היא תניח לזה פעם אחרת. היא לא רצתה לפקוח את עיניה ולפגוש באדונה שטנה. דפש מוד ברקע ניגנו עדיין את אותו השיר. השיר שקיבל באותו רגע משמעות אחרת. היא לא הרגישה אבל היא לא שמעה את השיר על מכסה המנוע אלא על המושב האחורי. מכורבלת בתוך עצמה אך יושבת כמעט זקוף. מהססת אם לפקוח את עיניה. היא החליטה להציץ החוצה קודם. החלון היה פתוח ורוח סתווית מוקדמת נשבה פנימה. היא שמה לב שהיא מגיעה אל החלון. היא שאפה עמוק לתוכה את האוויר הקר. סיגל סגרה את החלון.