זה לא משנה כמה טוב תהיה. כמה שולט שלא תהיה. כמה דומיננטי שלא תהיה. גם כשהיא חושבת שלא. כמה מודע. כמה משפיל. כמה מצמית ומשפיט. כמה חזק. חזק בעיקר מול העוצמה שלה.כמה ער לצרכים שלך ובעיקר לאלה שלה.
אתה מוצא שאתה לא ניזון מהאגו יותר. לא ניזון מההתמסרות יותר. לא ניזון מהתרעופות והשבחים. לא מהפידבקים ולא מהביקורות. לא מהנשיקות והחיבוקים.
האדם מתחלק לשלושה חלקים. איך שהוא רואה את עצמו. איך שהחברה רואה אותו. ואיך שהוא באמת.
אתה לא ניזון אפילו מהעוצמה שלך. מיכולת ההכלה שלך. מיכולת ההפנמה והקבלה. מהיכולת להקשיב אך לדעת להוציא מהאוזן השניה את הדברים הלא רלוונטים.אתה אפילו לא ניזון ממנה.
אתה ניזון מהידיעה השלמה והברורה שאתה יכול לראות את עצמך מבחוץ. ללמוד מהטעויות של עצמך ולא של אחרים. ללמוד מהזאב מאחורי המסכה. גם אם זה לוקח זמן. לדעת להשתפר. להשתדרג. ללמוד. לדעת יותר. להבין. להתבונן. מעבר ליכולת הלמידה יש נתון אחר שמזין אותך.
היכולת ליישם.
כי באמת זה לא משנה כמה שולט אימתני ואכזרי שלא תהיה. כמה דומיננטי ומכיל. כמה משפיל ומלטף. כמה מכאיב ודואג. כמה מעניש וסולח. כמה נותן ומקבל. כמה שואף ונושף. יש דברים שאתה פשוט כבר לא יכול לתת.
הסשנים שלך, קשים ואינטנסיבים לכשיהיו חסרים דבר אחד. את תחושת הראשוניות. את הכבוד והרעדה. את הפחד הקטן הזה שמשתק את אצבעות הרגליים. את ההתרגשות שמוצאת את דרכה אל בין שתי רגליה. את הרצון להוכיח. את ניחוח הבוסריות שמרחפת באוויר. את המבטים הנבוכים.
את היראה המשתקת. את תחושת הפעם הראשונה.
אתה מתחיל לחפש אדון. נוסף. לא במקום. כזה שלא ירש אלא כזה שיוכל לבדוק את הסחורה, לקנות, להשתמש ולהחזיר כחדש כעבור מספר ימים באריזה המקורית.
אתה מוצא הרבה כאלה שאתה מנפנף בתנועת יד. אתה לא מחפש מי שרוצה לסמן וי על מילפיות.
אלה לא מחפש תמהונים ומשוטטים. אתה לא מחפש זאבים וטורפים אחרים. אתה לא מחפש אקסטרימים וקיצוניים.אתה בטח לא מחפש טירונים וירוקים.
אתה מחפש מישהו שאתה פשוט יכול לבטוח בו. לדעת בוודאות שהשפחה ששלחת היא אותה שפחה שתחזור. מלאה יותר. מסופקת יותר. שבעה וצמאה יותר. סוגדת ומעריכה הרבה יותר.
אתה עומד שם ומסתכל. מהצד.
כבר סיכמתם ימים לפני את הפרטים הקטנים בטלפון. מה אסור ומה מותר. אתה עדיין שומר על אפקט ההפתעה ומה שהיה אמור להיות ערב סולידי על קפה ועוגת שלוש שכבות הפך בשעות הקטנות לסשן מכירה והעברת בעלות זמנית.
אתה עומד שם מהצד ומסתכל. מכיר את הניואנסים. מזהה את הטריקים. לומד על הדרך כמה דברים חדשים כי אתה אף פעם לא מניח שאתה יודע הכל.
עיניה קשורות באותו צעיף משי סגול אבל אתה עדיין מזהה את החשש. את סימני השאלה. האם זה בסדר? האם זה מאושר? מה יקרה אחרי? מה מותר ומה אסור?
אתה מנחה אותו. אין לה מילת בטחון. אתה המילת בטחון שלה. היא לא מחליטה על כלום. כרגע היא סחורה בהעברת בעלות. כלי לשימוש של יותר מהאדון אחד מרגע זה.
ואז מהצד אתה רואה את זה. אתה זוכר שפעם זה היה קיים והלך ודעך עם השנים והשגרה של הבית והילדים והעבודה. אתה רואה את זה ונזכר. ערגה.
רק מהצד אתה פתאום רואה את זה. את תחושת הראשוניות. את הכבוד והרעדה. את הפחד הקטן הזה שמשתק את אצבעות הרגליים. את ההתרגשות שמוצאת את דרכה אל בין שתי רגליה. את הרצון להוכיח. את ניחוח הבוסריות שמרחפת באוויר. את המבטים הנבוכים.
את היראה המשתקת. את תחושת הפעם הראשונה.
מהצד אתה מבין שזה לא משנה כמה טוב תהיה. כמה שולט שלא תהיה. כמה דומיננטי שלא תהיה. גם כשהיא חושבת שלא. כמה מודע. כמה משפיל. כמה מצמית ומשפיט. כמה חזק. חזק בעיקר מול העוצמה שלה.כמה ער לצרכים שלך ובעיקר לאלה שלה.
רק מהצד אתה מבין שיש דברים שאתה כבר פשוט לא תוכל לתת לה.
לפני 13 שנים. 5 בפברואר 2011 בשעה 8:18
