סרטן הגדי

היום זה היה צריך להתחיל.
בעצם אתמול אבל הערב והלילה זו הצגת הבכורה.
אאידה במצדה.
מעולם לא הייתי באופרה. אף פעם זה לא עניין אותי. אני לא חסיד של אופרות. לא נבוקוב, אאידה, כרמן ולא כל האחרים.
אבל הייתי רוצה להיות לפחות פעם אחת. לראות את זה. לשמוע את זה. לחוות את זה. להרגיש.
לדעת אולי שניסיתי. שתהיה לי דעה. את המוזיקה והתלבושות והדציבלים והמופע עצמו.
כששמעתי ממישהו על מחירי הכרטיסים כבר עזבתי את הרעיון. אולי בפעם אחרת.
אני לא משלם כ-1500 שקל לא לכרטיס בודד וגם לא לזוג כרטיסים. ויהי מה.
התאכזבתי כמובן כי מאד רציתי ללכת השנה. לראות את ההו הה שכולם מדברים עליו.
וזה מצחיק איך שהגורל מזמן לך הפתעות בחיים.
לפני כשלושה שבועות כשהלכתי לספריה, הספרנית כדרך אגב שאלה אותי אם אאידה במצדה יכול לעניין אותי.
"בטח"! פערתי עליה עיניים. "למה את שואלת?"
"יש לי פה 4 כרטיסים אחרונים."
"בכמה?"
"100 שקל לכרטיס."
"100 שקל לכרטיס?!" כמעט צעקתי עליה.
"כן".
"אאידה במצדה???"
"כן".
"אני לא מאמין. אין מצב."
"100 שקל לכרטיס נו. אבל רק אם אתה קונה עכשיו כי המנהלת תכף סוגרת . זה אצלה."
אני ניגש בזריזות למשרד המנהלת והיא מאשרת לי שנשארו עוד 4 כרטיסים ב-100 שקל לכרטיס.
"אבל אני חייבת לעוף לעיריה. יש שם עוד כאלה שרוצים."
"את לא זזה לשום מקום. אפשר באשראי?".
"לא. כבר סגרתי את המחשב. רק מזומן."
"תשארי פה חמש דקות אני הולך להביא."
"אני צריכה לצאת. מצפים לי שם. ולכרטיסים."
"את לא הולכת לשום מקום." תכף אני נועל אותה במשרד. "חמש דקות אני פה."
בדיוק היום לא הלכתי עם הארנק שלי לספריה. באסה. אני רץ הביתה. מהסס אם להתקשר לאשה או להפתיע אותה.
לוקח את הארנק. מוודא שהכסף שם. חוזר מהר לספריה. רק שלא הלכה. רק שלא הלכה.
מגיע חזרה לספריה. שמח למצוא אותה עדיין שם. כבר סגרה את המשרד.
אנחנו שוב נכנסים. אני משלם לה והיא מגישה לי 2 כרטיסים לאאידה במצדה ב-100 שקל לכרטיס.
מן הפתעות קטנות שרק בפריפריה אתה יכול לקבל.
התקשרתי לקורינה אשתי ששאגה משמחה מי ישמע כאילו מצאנו אוצר. אין דברים כאלה.
מה הפלא? הרי חודשים קודם היא כבר טחנה את הנושא מכל צד ודרך, לנסות למצוא תקציב, דרך, אפשרות. לפחות פעם ביום לשמוע: "אאידה במצדה, מאות ניצבים, הפקה של פעם בחיים"
התקשרנו למכרים כדי להשוויץ כמו שני ילדים קטנים.
אפילו על דלק אנחנו לא צריכים לשלם. יש הסעה ביום המופע ב-18:00 בערב שחוזרת ב 03:00 לפנות בוקר.
מתקשרים כבר באותו יום לשריין את הבייביסיטר הקבועה שלנו. זאת שמכירה את הילדים. השעה מוקדמת. צריך מישהי שתשכיב אותם על כל הפרוייקט הכרוך בזה.
4 ימים לפני הבייביסיטר מתקשרת לבטל כי היא נזכרה שזה נופל לה על טיול. דווקא באותו יום.
מנסים למצוא עוד אפשרות לבייביסיטר. זאת בעיה כשאתה רחוק מהמשפחה. אין סבא וסבתא באיזור.
הגננת של הקטנה כבר הסכימה לעשות בייביסיטר אך בוקר המופע שוב ביטלה.
כל ניסיונותינו למצוא מחליפה ראויה העלו חרס. לא הצלחנו. הרי לא נביא מישהי זרה לפעם הראשונה רק כדי שתשכיב אותם. לא בכל מחיר.
ברגע האחרון הצלחתי למכור בחזרה את הכרטיסים. לפחות לא הפסדתי.
אולי כנראה לא היינו צריכים לנסוע. פעם אחרת. תמיד יהיו פעמים אחרות.


נ.ב
איחולי הצלחה ושקט לבודי.