סרטן הגדי

"האם את מזהה את המקום הזה שפחה"?
השפחה מסתכלת סביב. בית קפה קטן. בעלות פרטית לא של אחד מהרשתות. אדוני אף פעם לא אהב לשבת בבית קפה של רשת. חסר חן וייחודיות. כמו לשבת בפס ייצור. ולטעום קפה של פס ייצור.
"כן אדוני."
למרות שעברו 7 שנים. המקום נשאר כשהיה. אולי החליף בעלות אבל אותו המקום. אותה האוירה. אגם קטן מאחורה. ברבור אחד או יותר. גבעה קטנה ובה שבילים וספסלים נסתרים.
"אני רוצה שתלכי לשירותים שפחה יקרה שלי. שם את תורידי את התחתונים ותטמיני אותם בפה שלך. את כולם. שלא אראה אותם מציצים מבעד לשפתיים המוצצות שלך. ברור שפחה"?
"ברור אדוני" והולכת לבצע.
הם כבר אחרי הקפה. אחרי המאפה. אחרי הסיגריה. אחרי השיחות. אחרי המשימה הקטנה בפאתי הפארק ליד גן המשחקים. אפילו אחרי החשבון.
השפחה חוזרת למקומה ומתיישבת. סמוקת לחיים. עיניים בוערות. תפוחת פה. התחתונים תופסות כל בדל מקום אצלה בפה. היא מביטה בו. מצפה לבאות. כבר רגילה להכל. הוא לא יכול להפתיע אותה. כמעט.
המלצרית שמפנה להם את השולחן כרומזת להם שיש עוד חדשים בכניסה, מבחינה בה אך שותקת. כבר ראתה פה דברים כאלה בעבר. הזוג המבוגר משמאל מצליפים בה קללה שקטה ביידיש. כזאת שרק הם כנראה מבינים. שתי הנשים מימין לוטשות מבטים. כאלה שכבר לא נחשבים להצצה חפוזה. אחת מהן מזיזה את רגליה באי נוחות דרמטית.
"את הולכת להקשיב לי טוב טוב שפחונת אהובה שלי. התחתונים בפה שלך נועדו למנוע ממך לענות לי. אם תעיזי להוציא אותם ולענות לי אני אקום ואלך. ברור שפחה?".
היא מהנהנת במבוכה. הפעם זו הפתעה שאולי באמת לא ציפתה לה.
"את הולכת לשמוע דברים קצת קשים שפחה. את הולכת לבלוע את הכל. להקשיב עד הסוף."
עכשיו היא רועדת. פוזלת ימינה ושמאלה. מה קורה כאן? ולמה הדמעה השקופה הזו הבליחה פתאום?
"אני משחרר אותך שפחה אהובה."
היא נדה בראשה. לא מעיזה להוציא את התחתונים מפיה אך כשם שהיא מודעת להגבלות שלה היא מודעת יותר לדברים שנותרו לה לעשות.
"אני מתיר אותך. אני הולך להסביר לך למה."
עוד דמעה שקופה מפציעה לה. שוקעת לאיטה בים הלח שבין עיניה.
"אנחנו נמצאים בשני מקומות שונים שפחה. אני נשוי לאשה שאני אוהב. אבא לילדים. משכנתא. פנסיה. טיול מחוף לחוף עוד כמה שנים עם האשה בקרוואן.
את רווקה. השנה השביעית שלנו מאחורי הסמסים והטלפונים. השקרים הלבנים והשקרים השחורים. המשחקים והזיונים של ברוזה והברושים ומטוסי הקרב של ארצי.
אני לא משחרר אותך כי אני לא רוצה אותך. חי נפשי אני רוצה אותך. אני משחרר אותך כי אני אוהב אותך ודואג לך. ורוצה שתהיי מאושרת גם אם זה להיות מאושרת בלעדיי.
אני לא ממש תכננתי את זה ולא הכנתי נאום וזה קשה לי כשם שזה קשה לך. אבל זו מחשבה שמטרידה את שנתי בשנה האחרונה. אני חייב לעשות את זה לא בשבילי. אלא בשבילך.
אני משחרר אותך לשנה. שנת שמיטה.
שנה שבה את מתחייבת לא להיות איתי בקשר. לא הודעות באתר. לא סמסים ולא צלצולים.
שנה שבה את מתחייבת לשקם את עצמך.
שנה שבה את חייבת לעבוד על זה.
לדעת.
מה הדבר הכי טוב בשבילך. רק בשבילך.
אני אוהב את אשתי ואני לא הולך להפרד ממנה. היא בהחלט לא את בהרבה מובנים. את גם לא היא בהרבה מובנים אחרים.
השעון הביולוגי שלך רץ אחורה. במהירות אדירה. אז נכון. את תגידי לי שזו הבחירה שלך. והשנים הכי טובות שלך. ואת לא מוותרת על כלום. יהיה מה שיהיה.
בכל שבע השנים שהיינו לא סתרתי. לא שאלתי. לא ויתרתי. רציתי כשם שאת רצית. נשארתי כשם שאת נשארת.
היום הזה הוא בדיוק 7 שנים אחרי שנפגשנו לראשונה. אבל בדיוק.
אני משחרר אותך שפחה. משחרר אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בדרכך שלך. לא דרכי. זו הרי שאלה של זמן. לא נוכל להמשיך את זה לנצח.
אם זה עניין של להתמסד ולהביא ילדים אני רוצה שתהיה לך האפשרות כל עוד היא קיימת.
אני נותן לך שנת שמיטה שלמה לחשוב על זה. טוב טוב. לעבוד על זה. לנסות.
עוד שנה מהיום אבל בדיוק עוד שנה מהיום אני אשב פה באותו בית קפה ובאותו כסא.
אולי תבואי ואולי לא. אולי תביני שאלה החיים שאת רוצה ואת ילדה מספיק גדולה כדי להחליט לבד. נכון. זו שנת השמיטה שלך ילדה. לבדוק אם קיימת בכלל אפשרות אחרת.
ובשבילי שפחה אהובה. את הולכת לבדוק את האפשרות השניה טוב טוב. לפני שיהיה מאוחר.
עוד שנה מהיום נמשיך הלאה. או מאותה נקודה כאילו לא קרה כלום. נמחוק את שנת השמיטה. או שכל אחד המשיך בדרכו. והיה טוב שהיה.
את תלכי לשירותים שפחה יקרה שלי. את תוציאי את התחתונים שלך מהפה ואת תחזרי לשולחן. אני רוצה שתעני על שאלה אחת. לעצמך. אחת בלבד. אולי לא תצליחי לענות עליה עכשיו. אבל עוד שנה כשאמצא אותך פה. ואולי לא, אני אדרוש תשובה.
קחי לך שנה שלמה לחשוב עליה. אחרי שנת השמיטה אני אדרוש תשובה.
האם אלה היו שבע השנים הטובות או שבע השנים הרעות.
אני אוהב אותך שפחה יקרה שלי. עכשיו לכי."
הוא הביט בה בפנים חתומות מתאמץ שלא להתפרק כמו שבאמת היה רוצה. כמו שיעשה חצי שעה מעכשיו לבדו במכונית.
היא מדדה לכיוון השירותים ומתפוצצת להתפרק. להתרוקן. לבכות. זה כל כך קשה.
בתוך התא הקטן שפעם לפני 7 שנים הכיל את שניהם היא מתנשפת ומוציאה אוויר. מתאמצת לא להתרוקן. עוד דקה. עוד דקותיים. לא עכשיו. בבית. תעשי לעצמך טובה. לא עכשיו.
היא חוזרת אל השולחן שלהם כאשר התחתונים כבר בתוך התיק שלה. רק כשהיא מגיעה לשולחן היא מגלה שהוא כבר תפוס ע"י זוג צעיר.
היא מסתובבת סביבה כמו לחפש ילד שאבד. כמו לחפש את הצפון אחרי שאבדה. האם אלה שבע השנים הטובות או שבע השנים הרעות.
היא מתאמצת שלא לבכות. הולכת בקושי לכיוון המכונית שלה. צועדת ומתעקשת שלא ליפול על רגליה ולבכות.
היא לוקחת את המכונית לפינה שקטה וחשוכה מעוברים ושבים.
רק שם לבדה היא מרשה לעצמה להתרוקן ולהתפרק.
לבכות את שנת השמיטה.